70 שנה לגולני זה 70 שנה לשורשים, 70 שנה לכומתה החומה, 70 שנה לאדמה, 70 שנה לרעות, 70 שנה ל'אחי' של גולני.
כשעליתי לארץ לא ידעתי מה זה גולני והנה ארבעת הבנים שלי - אוריאל, אלירז, אליסף ואביחי - כולם שירתו בסיירת גולני. גולני זו לא חטיבה, אתם מתבלבלים, גולני זו משפחה, זו רעות, זו אהבה.
צריך לראות את החברים של אוריאל ואלירז, 20 שנה הם מגיעים אלינו, זאת משפחה. הילדים שלהם מכירים את אוריאל, הילדים שלהם לומדים על אוריאל ומחוברים אלינו.
אז היום זה יום חג ולפני 20 שנה כשאוריאל נפל, ארבעה חודשים לפני שהוא נפל חגגו 50 שנה לחטיבת גולני. ראיינו אותו בתקשורת ושאלו אותו 'מה אתה אומר עליך, על אח שלך אלירז?'. אז הוא אמר 'תלכו תראיינו אותו, אח שלי גדול, ואין על החטיבה הזאת - זה הבית שלי'. כעבור ארבעה חודשים אוריאל נפל.
זה בית של כאב אבל זה גם בית של תקווה, בית של מלחמה אבל גם בית של שלום, זה בית שיש בו כל כך הרבה נופלים ששילמנו בגולני על הארץ הזאת אבל אנחנו תמיד חוזרים אליו, חוזרים לכומתה החומה.
כשאתה מגייס ילד לגולני אתה מגייס את המשפחה. אני רגישה לצבעים, אני צריכה לראות את הדגל הצהוב והירוק, את הצבע החום, את הכומתה, את השורשים של העץ המושרש, את ההיסטוריה, את סיפורה של המדינה.