פעמיים בשנה אנו זוכים לעסוק בפרשת יציאת מצרים, הפעם הראשונה היא כאשר מגיעים לפרשת בשלח והפעם השנייה היא בשביעי של פסח, כשעל פי המסורת נקרע ים סוף.
ישנו מדרש שמתאר שכאשר עם ישראל מגלים שהמצרים מאחוריהם, עם ישראל התחלק למספר קבוצות- היו את מפלגת המיואשים שאמרו הכל אבוד, חסר סיכוי, עדיף שניפול למים וזהו, ולעומתם היו אנשים שלכאורה ניסו להיות ריאליים: ניסינו לצאת, לא הלך אז נחזור למצרים ונשאר עבדים, העיקר שנשאר בחיים.
קבוצה אחרת טענה מנגד: מה פתאום לחזור למצרים? נעשה מלחמה, לא ניכנע לאויב בשום אופן ונלחם עד טיפת דמנו האחרונה. והייתה אף עוד קבוצה שטענה שמה שצריך לעשות עכשיו זה פשוט להתפלל. אני מאמין שאין אחד מאיתנו שלא מכיר את המדרש הזה, אבל כאשר מתבוננים במדרש מתעוררת שאלה קשה: הרי כל עם ישראל היו במצרים, כולם מכירים את המצרים ויודעים את גודל אכזריותם, כולם רואים את הים הגועש שלפניהם, וכולם נפגשים עם אותו אירוע בדיוק אז כיצד שהתגובות שונות כל כך האחת מהשנייה?
ושאלה נוספת מפני מה הביאו בפנינו חז"ל את המדרש הזה? התורה היא לא עיתון רכילות חלילה, ומטרתה ללמד אותנו הדרכות והנהגות טובות, והרי כולנו יודעים את הסוף הטוב שהים נקרע, עם ישראל ניצל והמצרים טבעו, אז מדוע איכפת לנו מה קרה רגע לפני כן? העיקר שזכינו לנס.
אלא שיש כאן מסר גדול ועמוק לחיים של כולנו- על כולנו עוברים במהלך החיים אירועים שונים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות, והמדרש מלמד אותנו שארבעה אנשים שייתקלו באירוע דומה יגיבו בצורה שונה לגמרי. מדוע? כי מה שקובע את התגובה הוא לא האירוע עצמו, אלא הדרך בה נפרש אותו.
לא ניתן לשלוט על האירועים בחיינו, אבל בהחלט ניתן לבחור כיצד לפרש אותם, וכיצד לתת להם להשפיע עלינו. בימים אלו בהם אנו סגורים ומבודדים בביתנו, עולות וצפות להן מחשבות על העתיד, "מתי כבר זה יגמר?" "ועד מתי?" ישנם בתים שמורגשת בהם היטב תחושת המתח והעצבנות, מרגישים כמו עכברים במבוך שמחפשים את היציאה. ממש כמו לפני קריעת ים סוף, גם כאן יש אפשרויות רבות להתייחס למציאות.
אפשר להלעיז, אפשר לאבד אמונה, או לרצות כבר לחזור למקום ממנו באנו. נכון שזוהי תקופה מורכבת ומאתגרת, אבל ישנה גם אפשרות להתייחס אליה כהזדמנות להתקרב למשפחה, לחזק את הזוגיות, לנצל את הזמן להענקת יחס אישי לכל ילד, ללימוד אישי ולהפוך את התפילות המשפחתיות לחוויה מעצימה.
בסופו של דבר התקופה הזו תחלוף והשאלה היא כיצד נצא ממנה. יש בכוחנו להפוך את המרירות למתיקות, ולזכור את התקופה הזאת כחוויה טובה, ולא ככזו שהיינו מעדיפים לשכוח.
הרב אברהם קריספין הוא חבר באיגוד רבני ברקאי, רב קהילה בבית הכנסת המרכזי "לשם ולתהילה" ביישוב אדם