אחד מרגעי השיא של ראש השנה ויום כיפור הוא כאשר מגיעים לפיוט הידוע של "ונתנה תוקף".
גם אם מבחינה הלכתית זה לא החלק הכי חשוב בתפילות היום, אולם עמ"י כבר קבע מזמן שזהו אחד הרגעים המרגשים בתפילה. כאשר מקלפים את כל הקליפות ומגיעים לאימה למוקד שבו רבש"ע גוזר מי יחיה ומי ימות מי בקצו ומי לא בקצו.
אפשר לעסוק ולדון הרבה מאוד מהו המוות? מה המשמעות שלו מה יש בעולם הבא וכו'. אולם רוב הציבור אינו מעוניין לעסוק בסוגיה המטרידה הזאת. אנו מבקשים לחיות כאילו נחיה חיי נצח. כביכול, המוות והאבדן לא שייכים אילינו.
אולם השאלה – מה הוא ה"מוות" היא חשובה ומשמעותית כיוון שהשאלה מה הם "חיים" נגזרת ממנה פעמים רבות.
עשיו היה ראשון הכופרים. הוא מגיע עייף מהשדה ורואה את אחיו יעקב מכין נזיד עדשים אדום. כאשר הוא מבקש לטעום מהנזיד אומר לו יעקב "מכרה לי את בכורתך". אומרים חז"ל שעשו שואל אותו מה היא הבכורה? ויעקב מתחיל להסביר לו: בניך יעבדו במקדש ולבכורות יש זכויות ועוד. אומר עשיו ליעקב "הנה אנכי הולך למות ולמה לי זה בכורה".
קל מאוד לראות בתורה שבמפגש הזה עשיו היה מאוד צעיר. לאחר מכן עוד התחתן ונולדו לו ילדים. מדוע אם כן הוא אומר את המשפט הזה? מה פתאום הולך למות?! אלא אומרים חכמנו: אותו היום היה יום פטירתו של אברהם אבינו . (לכן יעקב הכין נזיד עדשים שזהו מאכל עגול ) אומר עשיו לעצמו - אם הוא, סבא אברהם, גדול המאמינים, הענק שבענקים, אם גם הוא בסוף מת, אם גם לו יש סוף, אז מה המשמעות של בכורה?! מה זה משנה מי ראשון או מי שני?! הרי הכל בסוף יורד לטמיון. עשיו חש בפתאומיות שהכל אבסורד. מה משמעות כל החיים אם הדבר היחיד שבטוח בהם הוא המוות.
מה משמעות כל הקניינים החומריים ואפילו הרוחניים אם הכל מתנפץ מול קיר המוות שאין אפשרות לעקוף אותו?! עשיו רעב מאוד ומפחד פחד מוות מהמוות ולכן הוא רוצה "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". אני רוצה כאן ועכשיו. את הסיפוק המידי - אדום חם. כאן ועכשיו ואדום המבטא את היצריות שהם שווים בעיניו לאין ערוך מכל מיני הבטחות של עתיד.
אם המוות הוא סוף שאין אחריו כלום, עם כל משמעותם של החיים מתמצים בסוף מתחת לגל אבנים אז באמת בשביל מה כל ההשקעה בחיים הללו?
כאן, אצל עשיו, נמצאים השורשים של "אכול ושתה כי מחר נמות".
אם המוות הוא סוף אז אני מסוגל להבין את תפישת העולם הזו של 'בוא ננצל מהר כמה שאפשר כמה שיותר'. אדום, כאן, ועכשיו כי אין מחר אין המשך אין כלום.
את הביטוי החריף ביותר לכך בתנ"ך אנו מוצאים אצל שלמה בספר קהלת:
"הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" ." ולאורך הספר הרעיון החורז הוא שהכל הבל כיוון שהכל: העושר הרכוש ואפילו החכמה מסתיימים עם המוות. לדוגמא כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל: "הכל הולך אל מקום אחד" "הכל שב אל העפר" "טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית משתה"...
לעומת כל הנ"ל, מי שמאמין שהמוות הוא אינו סוף, המוות הוא רק שלב לקראת עולם שלם יותר, גדול יותר של הנשמה. הרי שהוא לא צריך את הכל עכשיו, יש גם מחר, יש נצח.
רק הגוף נמצא בעפר אבל הגוף הוא לא האדם. האדם זאת הנשמה והיא קיימת היא לא נגמרה. זאת המשמעות של "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" ושל "העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא לטרקלין". ועוד ביטויים על זה הדרך.
היהדות מגדירה אחרת את המוות "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולם היום".
ו"צדיקים במותם נקראים חיים". האדם בחייו כשהוא דואג לנשמתו הוא מתחבר עם הנצח, עם האין סוף. האדם מת אולם הנשמות קיימות. המשפחה קיימת הנשמות שהוא טיפח קיימות. הם קיימות לנצח הם לעולם לא נגמרות. זהו שורש הדיון על משמעות החיים כיצד אתה מגדיר את המוות וכל השאר אלו רק ההשלכות.
במוקד קדושת החיים אנו נפגשים יום יום עם משפחות אשר מבינות את ערכם של החיים. את ערך הקדושה לכל רגע ורגע מחיי האדם. ודווקא משום כך פונות אלינו לקבל יעוץ הדרכה והכוונה כיצד לטפל ביקירם. הם מבינות את ערכה של הנשמה את המשכה לחיי הנצח ודווקא משום כך מבקשות שהמעבר בין העולמות ייעשה בדרכה של תורה.
הרב צבי ארנון מראשי אגף קדושת החיים במכון פוע"ה