א.
ערב יום הכיפורים תש"פ לימדתי את הבן שלי כיצד להתוודות. כמה דקות לפני תפילת מנחה הראיתי לו איך אני מכופף את הגב, עד שיתפוקקו החוליות שבשדרה, והסברתי לו איך מכים על כל עבירה ועבירה בסדר אלפא-ביתי.
ולאורך כל תפילות-היום, הגב המקושת שלו, הקמור על הסידור, ירה בי חיצים; והמכות המהוססות של האגרוף הקפוץ על הלב בן-השמונה, כאבו לי פי כמה מן המכות על החזה החבוט והמשופשף שלי עצמי.
מה עשיתי לו, שאלתי את עצמי כשהתפילה הישיבתית התארכה והוא המשיך להכות בהתמדה, עיניו נעוצות באותיות השחורות והוא טועם בלשונו מילים חדשות, איומות; איך הכנסתי אותו אל מעגל האשמה הזה, איך השלכתי עליו את כל הזדנו חמסנו הזה, את כל אימוץ הלב וועידת הזנות והשיקור עיניים. ילד בן שמונה.
ואז ראיתי אותו רוקד במוצאי הצום יד ביד עם כל הבחורים הגדולים לשנה הבאה בירושלים, מביט בי בחיוך רחב, קצת עייף, ועיניים נוצצות; וידעתי שהוא נכנס עכשיו לעולם שיש בו טעויות אבל גם יש בו סליחה, ויש בו עבירות, אבל גם יש בו מחילה וחמלה וחסד. וכן, יש בו גם אשמה, אבל בזכותה, ורק בזכותה, יש בו גם פיוס ותיקון ותשובה ויום הכיפורים. ומי רוצה בכלל לחיות בעולם שאין בו יום הכיפורים.
ב.
אחד הרגעים הכי אמיתיים ב'שר-הטבעות' של ג'.ר.ר. טולקין הוא כאשר הגיבור, פרודו, מגיע סוף סוף עם טבעת-הרשע אל הר הגזירה, ולא מסוגל להשליך אותה לאש. אינספור מאבקים וכאבים הוא עבר בדרך לשם, רק כדי להשמיד את הטבעת, אבל כשהוא עומד עכשיו על סף התהום הוא לא יכול להיפרד ממנה. והקורא, או הצופה (הספר טוב פי כמה מן הסרט, אבל גם הסרט לא רע), נושך את שפתיו ואומר נו, קדימה, זרוק אותה כבר, מה מפריע לך?
טולקין כתב באחד ממכתביו שאת ההשראה למסע של פרודו הוא שאב מן השעיר המשתלח. מן האיש העיתי שלוקח איתו את תמצית הרשע אל ארץ גזירה, מתוך הבנה שהשמדה מוחלטת של הרוע יכולה להיות רק כאשר מתמודדים איתו במקורו. באותה שממה עמוקה, באותו ריק אינסופי שממנו נוצר.
ונדמה לי שטולקין לוכד שם את הרגע הזה, בפסגת ההר, בסוף תפילת נעילה, אחרי שעברת מאז ראש חודש אלול דרך ארוכה של תלאות וייסורים וחיבוטי נפש, ועכשיו אתה מסוגל סוף סוף להתנתק מן הרוע שאתה נושא עמך, אתה צריך רק לשמוט אותו מן היד והוא ייפול אל התהום. אבל ברגע האחרון משהו עוצר בעדך.
כי דווקא ברגע הזה אתה מבין שאי אפשר סתם-כך להיפטר מן החטא, כמו פיסת עור מדולדלת. החטא הוא חלק ממך, מן הזהות שלך, מהרגלי החיים שלך. הוא לא הגיע לכאן במקרה. יש צרכים ורצונות עמוקים שרק הוא עונה עליהם. החטא הזה הוא אתה, ומי בעצם תהיה בלעדיו?
אצל טולקין, הפתרון הוא גולום. אותו יצור עלוב שרודף אחרי הטבעת שאיכלה את נשמתו, וכאשר הוא נושך את הטבעת, וגם חלק מן האצבע, מתוך ידו של פרודו, הוא מעניק לו את היכולת להבדיל בין מי שהוא רוצה להיות למי שהוא עלול חלילה להפוך אליו. מבט אחד חודר בכיעור ובכוח-המשיכה של החטא מאפשר לנו להבין שהחטא הפך אמנם לחלק מגופנו, אבל עדיף לכרות איבר שפשה בו נמק מאשר לאבד את הגוף כולו.
הרגע הזה של ההתפכחות הוא רגע כואב. נורא. הרב קוק המשיל אותו לכאב של כריתת איברים. "המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה בראשית זריחתו, הוא בא מפני הניתוקים, שחלקי הנפש הרעים, שאין להם תקנה הולכים ונתקים ונעקרים מעצמיות הנפש".
אבל זה כאב הכרחי. מרפא. וכל המלחמות שמנהלים חבריו של פרודו בארץ התיכונה הן רק הסחת דעת לקראת הרגע הזה שבו אתה חייב להחליט אם אתה מסוגל לחתוך, להבדיל בין שני השעירים. כי בלי ההחלטה הזו – המלחמה לעולם לא תוכרע. אבל אחריה, כך אנו מובטחים, תזרח שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וידו של סאורון תימוג כולה, ותחלוף מן העולם, והס גדול יושלך סביב.
ג.
כשהשעון קרא חצות - הקסם פג. בגדי המלכות של סינדרלה הם שוב סמרטוטים. הכרכרה היא לא יותר מדלעת בינונית והמשרתים הפכו בחזרה לעכברים.
אין דבר הגיוני יותר מלהשליך הצידה גם את נעל הזכוכית הבודדת, שאין ולא יהיה לה שום שימוש אי-פעם בעתיד. שמהווה רק מזכרת כואבת למקום רחוק שאליו אי אפשר כבר להגיע.
אך סינדרלה שומרת את הנעל. כי היא מאמינה שהיה שם משהו אמיתי, פנימי. והיא מגלה שהנסיך שמר גם הוא נעל זכוכית מאותה נערה אלמונית שהגיעה לערב אחד בלתי-נשכח. והוא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות וקורא הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, ומחפש את הנערה שלא השליכה את הנעל שלה. זו שבאמת שייכת לארמון המלך.
ביום שאחרי הנשף, סינדרלה עושה את עבודות הבית הרגילות. אך תנועותיה הן תנועות של ריקוד, ובפיה היא מזמזמת את המנגינה שלצליליה חוללה אמש יד ביד עם הנסיך. כי העבודות הן עבודות של משרתת, כך ביאר לי ידידי הרב יוחאי גרינגליק, אך סינדרלה היא כבר נסיכה.
ולימדנו האדמו"ר מפיאסצנה, שכשאדם חש שהוא נופל ממדרגתו ינגן לעצמו את ניגוני הימים הנוראים, ויראה את עצמו כאילו עומד באבינו-מלכנו של תפילת נעילה. וידע שאנחנו באמת שייכים לשם, לחדר הפנימי ביותר שבארמון המלך.