היום (חמישי) היום יום השנה ה-75 ל'מבצע חיסול' שהובילה חטיבת אלכסנדרוני לחיסול כיס פלוג'ה במסגרת מבצע חורב להסגת הצבא המצרי שפלש לנגב. המבצע מוגדר כאחד הכישלונות הכואבים של צה"ל ובו נפלו לפחות 87 חיילים, מרביתם מפלוגה ג' של החטיבה, הפלוגה הדתית.
על האירוע הקשה שוחחנו עם סא"ל במיל' גדעון מיטשניק, חוקר מורשת ומודיעין המספר על האירוע שהיה חלק מהשלבים בשלהי מלחמת העצמאות שהלחימה בה הסתיימה במרץ 49'. באוקטובר היו לא מעט מבצעים בנגב.
"זו תקופה שמבשרת את פריצת המצור המצרי. אנחנו עוברים מפלישת המצרים לשליטתם ברוב הנגב במאי 48' ועד לאוקטובר שבו התחוללה נקודת מפנה הכרוכה בהרבה מבצעים כמו מבצע יואב ומבצע משה. לקראת סוף אוקטובר 48' מרבית הכוחות המצריים כבר נסוגו מהנגב ויש עדיין את כיס פלוג'ה באזור קריית גת של היום", שם עדיין נמצא כוח מצרי משמעותי.
בתקופה זו סופגת חטיבת אלכסנדרוני מכות קשות בגזרות שונות ברחבי הארץ ורבים מלוחמיה נופלים. החטיבה מגיעה לנגב ומחליפה את חטיבת גבעתי שספגה אבידות כבדות בקרבות עם המצרים. "מדובר באלפי לוחמים מצרים שנמצאים באותה גזרה. מאחר ובכיס פלוג'ה נמצא הכוח המצרי המשמעותי מתגבשת תכנית מבצעית שהיא חלק ממבצע חורב, שנועד להסיג את הכוחות המצריים האחרונים שנותרו עדיין ותקועים לנו כעצם בגרון. היעד הוא כיבוש כיס פלוג'ה וחיסול השרידים האחרונים של האויב במבצע שנקרא 'מבצע חיסול'".
ממשיך מיטשניק ומספר על המשימה שהוטלה על חטיבת אלכסנדרוני ובעיקר על גדוד 33 ונועדה להתבצע בלילה שבין ה-27-28 בדצמבר, תקופת חנוכה. בגדוד שלוש פלוגות חי"ר שאמורות לפרוץ במספר כיוונים לכפר.
"פלוגה א' היא חוד החנית אמורה לפרוץ ראשונה ולאחר שהיא נפרסת מצטרפת אליה פלוגה ב' המטהרת את הכפר ופלוגה ג', הפלוגה הדתית, תעלה ותכבוש את התל שצופה על הכפר. המבצע אמור להתחיל כשלגדוד יש תגבורים מגדוד 35 ופלוגת ג'יפים שמסייעת עם מקלעים בינוניים וסוללות תותחים ומרגמות. חיל האוויר שנמצא אז בשלבי הקמה וגם הוא אמור לסייע".
שעת ה-ש' נקבעה לעשר בלילה והכוח מתחיל לנוע. "גשמים רבים ובוץ שמקשה מאוד על תנועת הכוחות ולכן שעת ה-ש' נדחית בשעה וחצי. הסיוע האווירי מגיע כשהכוחות נעים לשטחי ההיערכות אבל אז מתחילות התקלות. למצרים יש כוח משמעותי שיורה אש ארטילרית. אחת הפלוגות של גדוד 35 נסוגה בעקבות האש המצרית. כוחות גדוד 33 מתקדמים, אבל יש הרבה תקלות בגלל מזג האוויר והבוץ שהופכים כלי נשק לתקולים ולא מתפקדים. הפריצה של הגדוד מתחילה בפועל אחרי חצות. אחרי שלוש שעות פלוגה ב' מצטרפת דרך הציר שנכבש על ידי פלוגה א' ובשלב זה ופלוגה ג' אמורה לעלות אל התל. כאן מתחיל היקף האבדות לעלות פלאים, בעיקר בקרבות פנים אל פנים. בצד המצרי היו חיילים סודנים שנחשבו במלחמת העצמאות לעיקשים ומקצועיים הרבה יותר וגם חסונים יותר. במקביל יש את המשך תהליך כיבוש הכפר וצורך בשמירת שבויים כפריים וחיילים".
בעוד הקרב מתנהל מזרימים המצרים כוחות תגבור לכיוון פלוג'ה בזחל"מים. חיילינו מתקשים להתמודד עם האויב המבוצר בעמדותיו בעוד הם מבוססים בבוץ וקל להם לירות בהם. מאחר ופלוגה ג' אמורה לעלות על הגבעה היא הופכת למטרה וחיילים רבים מאוד ממנה נהרגים כאשר הם נתקלים בשילוב של הפגזה וירי מהעמדות.
ההסתערות מתחילה סמוך לשעה ארבע בבוקר כאשר אור הבוקר מתקרב. אש מצרית מסיגה חלק גדול מהפלוגה תוך כדי אבדות רבות. הם מתכנסים באחת החצרות בכפר כדי לטפל בפצועים אבל כולם עסוקים בלחימה ולא יכולים לסייע. "אור היום עולה ובשבע בבוקר התגבורת המצרית הולכת וגוברת ומגיעות גם שריוניות עם תותחים והרבה חיילי חי"ר. כוחות נוספים מגדוד 32 של אלכסנדרוני וכוח ג'יפים מנסים להגיע אבל לא מצליחים להיכנס. המג"ד נותן פקודת נסיגה ובתשע וחצי בערך הכוחות נסוגים. מפקד הפלוגה הדתית אומר שלא ייסוג כי אין אפשרות להוציא את כל הפצועים שלו והוא נשאר עד הסוף. חיילים בודדים שרדו מפלוגה ג' ורק שעה לאחר מכן הסתיימה הלחימה כאשר מאותה פלוגה שהייתה נצורה במתחם לא חזר איש".
מספרם של ההרוגים, אומר מיטשניק, אינו ידוע באופן מוחלט וודאי והמספרים נעים בין 87 ל-89, וזאת מאחר ו"היה קשה להגיע אל הגופות. המצרים שלטו על השטח ומנעו אפשרות להגיע ורק לאחר תקופה ארוכה של מו"מ נכנסה משלחת בראשות הרב גורן לאסוף את הגופות. שתי אנדרטאות הוקמו לזכרם, אחת בקרית גת והאחרת במקום בו הוקם קבר אחים ללוחמי הפלוגה הדתית ולוחמים אחרים".
מיטשניק מדגיש בדבריו כי סיפורה של הפלוגה הדתית הוא חלק מסיפורן של פלוגות דתיות נוספות שהוקמו כדי לאפשר לחיילים דתיים לשמור על אורח חייהם הדתי ושילמו גם הן מחיר כבד של עשרות הרוגים. כלל הפלוגות הללו מנו בתום המלחמה כמאה וחמישים הרוגים. על כך אנחנו שואלים את מיטשניק אודות השמועות שנפוצו לאורך השנים על הזנחה ואף הפקרה מכוונות של הפלוגות הללו ומנגד שאלה בדבר מקצועיותם של הלוחמים בהן, ועל כך הוא משיב ואומר כי על אף שאינו היסטוריון של מלחמת העצמאות הוא סבור שלא מדובר בשליחה מכוונת של הפלוגות הללו למקומות מועדים לפורענות. "צריך לזכור את התקופה ואת המספר העצום של כ-6000 הרוגים במלחמת העצמאות. גם בקרבות אחרים נהרגו רבים, גם אם לא במספרים שכאלה. כך היה בלטרון ובמקומות אחרים".
שיח זה מזכיר את השיח העולה ונשמע בימינו אלה על "ספירת כיפות" בקרב החללים ועל כך אומר מיטשניק כי גם הוא סבור שאסור לנו לבצע ספירה שכזו אלא להצדיע לכל הנופלים באשר הם ובאשר יהיה המגזר ממנו הגיעו. "ההצדעה והחיבוק צריכים להיות הצדעה וחיבוק של אחדות", הוא אומר ומתריע מהדרך בה חוזר לשיח הישראלי אותו קרע ושסע שקדמו לאסון בוקר שמחת תורה.
לדבריו יש פער עצום בין האופן המאוחד והמלוכד בו לוחמים חיילינו בחזית זה לצד זה לבין גורמים מסוימים הבוחשים בקלחת. הוא עצמו חש דאגה מהמגמה הזו ומזכיר כי האויב צופה בנו, מזהה את חוסר האחדות ואת הקיטוב ובהתאם הוא צפוי ועשוי להגביר את איומיו וגם להעלות את המחיר שהוא דורש לשחרורם של החטופים, וקיטוב זה הולך ומתרחב תוך כדי הלחימה. "ננסה להיות עם אחד ונצדיע לקרבנות מלחמת העצמאות ועד לקרבנות חרבות ברזל, נחבר את הפצועים את המשפחות ואת החטופים ונבין שהאויב הוא בחוץ ולא בקרבנו".