המימונה הפכה לחלק מן הישראליות, למרות שאין איזו קביעה פורמלית ש'נותנת' לה מקום.
התופעה הזו מרתקת - איך הפך חגה של העדה המרוקאית, לאירוע הנהנה מתשומת לב לאומית שהולכת וגוברת עם השנים?
יצא לי לשוחח עם מספר אנשים המייצגים את העדה הגדולה הזו ודיברנו על כך שנעשתה טעות שגרמה ליום הזה להיראות כחג של מופלטות ופולקלור. יש למרוקאים הרבה יותר לומר לחברה הישראלית המחפשת את זהותה - בשורת המסורתיות המתוקה. יותר ממופלטה בדבש.
היהדות קיימת בתוך מערכת חוקים מסודרת מאוד. יש מותר ואסור, טמא וטהור, כשר וטרף. יש הגדרות של מי ראוי להתחתן עם מי? איך עושים את זה ואיך מפרקים כשנדרש? אנחנו לא יכולים להתנהל בעולם חסר גבולות והגבולות האלו ניתנו לנו מידי בורא עולם, כפי שהן נלמדות בתורה שבכתב ושבעל פה.
לצד המערכת ההלכתית נוצרים החיים והם אינם רק סכום המעשים או המחדלים, אלא אמורים להביע את המאוויים העמוקים שלנו; הרצונות האישיים, המשפחתיים או הלאומיים. לאן לוקחים את החיים בעצם? מה יוצרים ממתנת החיים שקיבלנו? איך עושים אותם לבעלי ערך ולא מבזבזים אותם על דברים של מה בכך?
ישנה שאלה מעניינת ביחס לעם ישראל שיוצא ממצרים. מצד אחד – קיטרוג גדול; היהודים עובדי אלילים כמו המצרים – מדוע להעדיף אותם על פני המצרים?
מצד שני לימדו חכמינו שכרטיס היציאה שלהם היה בשל סיבות צדדיות לכאורה – הם לא שינו את שמותיהם; כדי לקבל אהדה ולדמיין שהם חלק מן הרוב. הם גם לא שינו את לבושם, שהציג לכל העולם את השייכות שלהם לשבט היהודי (ועוד שני דברים חשובים שלא נתייחס אליהם כאן. עיינו מדרש רבה ויקרא פרשה ל"ב)
מצד אחד – הדבר החמור ביותר – עבודת אלילים ועל כף המאזנים השניה – שמירה על איזו מסורת. איך שמירת השם והלבוש מכריעה את הכף כאן?
הנה הסיפור היהודי מיציאת מצרים ועד היום. גם במצבים החמורים ביותר, השאלה המרכזית שעומדת למבחן היא שאלת השייכות: "האם אתה שייך לסיפור היהודי?". הדבר המדהים שהתגלה בדור המדבר שיצא ממצרים הוא שלמרות השנים הארוכות והסבל המתמשך שחוו, הם לא ביקשו להקל על עצמם. הם לא לבשו כפיות ובטח לא הניפו את דגלי מצרים. הם גם לא ניסו לשאת חן ולקרוא לילדים שלהם: מוחמד, פטימה או שון, און או כל שם אחר שמטשטש את היהודיות וכאילו מבטיח לילדים חיים נוחים יותר, אם יבחרו להתנתק.
המסורתיות שמייצגת העדה המרוקאית, אינה מסורתיות של פולקלור. יש בה עומק עצום כי היא מבינה את מה שלא מבינים רבים אחרים – השייכות לשבט היהודי היא המכרעת. לא משנה מה עובר עליך ומה אתה עושה בחייך – אתה קודם כל שייך ולכן אתה מוזמן להתרווח סביב השולחן ולחגוג עם כולם את חג האמונה.
זה לא מפריע בכלל שאין לזה ביסוס הלכתי, כי זה כל הסיפור בעצם: העם, בביטוי הכי אותנטי שלו חוגג את אמונתו ולכן הוא מסיר מחיצות. הוא חוגג את היציאה מפסח שמייצר מחיצות מוקפדות של מנהגים והלכות ובא לומר- לא נשכח שלצד החוק, יש כאן את החיים היהודיים. הקשר והאהבה שאינם תלויים בדבר.
אנחנו פוגשים כל כך הרבה לוחמים ואנשים אחרים שמתאמצים מאוד למען עם ישראל והם לא חובשים כיפות, אבל התודעה והזהות שלהם היא כל-כולה יהדות.
ככל שזה הולך ומתגבר; עולה ומאיר - כך אנחנו נעשים ראויים יותר להיגאל. ממש כפי שהיה ביציאת מצרים; "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
תרבחו ותסעדו!