בבית העלמין כאן ובחלקות ברחבי הארץ, קבורים גיבורים. וביננו מתהלכים גיבורים – אלו ששרדו ונפגעו בגוף ובנפש. כולם, בכל תפקיד שמילאו, בחרו לשרת את עמם.
כל חריטה על מצבה של נופל שנוסף לשורת החללים, היא חריטה בספר הגבורה של העם היהודי כולו. הגבורה להיות חלק מצבא ההגנה לישראל, מעם ישראל.
כשיצאנו למבצע שלום הגליל, הייתי בקורס של הכוחות המיוחדים האמריקאים, ביטלתי את חופשתי המתוכננת, חיפשתי את המטוס הראשון, עליתי עליו, התייצבתי ודרשתי לעלות צפונה.
כמוני היו רבים לאורך מערכות ישראל בעבר.
בזמן שבמדינות אחרות, תושבים בורחים כשמתחילה מלחמה – אחרי האסון בשבעה באוקטובר, גילינו שוב שבישראל - מתייצבים.
"אלו", עם הטיק-טוק והסמארטפון – הגיעו מכל קצוות הארץ והעולם. צעירים אמיצים וערכיים, שקטעו טיול אחרי צבא, ושילמו מחסכונותיהם כדי לנחות מיד לשדה הקרב.
הורים צעירים שלא חיכו לצו 8. שנשקו לילדים, והסתערו לחזית. אזרחים, שעזבו הכל, הניעו את הרכב, ויצאו להתנדב בעומק התופת.
לכאבנו, שדות השיש, הם ההוכחה הכואבת ששרשרת הדורות נמשכת. חוט ברזל מקשר בין אלו שנפלו במלחמת העצמאות, לאורך השנים במלחמות, במתקפות טרור ובאירועים השונים, ואלו שנפלו כעת במלחמת הקוממיות השנייה שלנו. הם ציוו לנו את החיים.
"למרות הזמן שחלף, לפעמים בבית ביום שישי, בשעה שהוא היה חוזר מ"ישיבה עם חברים", אני עדיין יושבת ומחכה" – סיפרה לי אם שכולה שנמצאת כאן איתנו. המחשבות וההרגלים לא פוסקים, גם שנים רבות אחרי. הזיכרון הוא גם צו המעשה.
כל אלו שנפלו בכל מערכות ישראל, כולם הקריבו את חייהם. ועלינו לקחת על עצמנו גם בעבורם ובזכותם, את משימת החיים. כמדינה, כחברה, כמשפחות וכפרטים. אנחנו ננצח את המלחמה הקשה.
נשוב לבארי ולמטולה, חזקים וכואבים. נשוב לימים שקטים וטובים יותר. ובעזרת השם נשוב לראות את חטופינו, שכולנו מתפללים לשלומם, ואנחנו מחויבים לפעול להחזירם גם במחירים כואבים מאוד.
כגודל האסון שמולנו, כך גודל הנחישות הישראלית שאויבינו לא זיהו. אומץ הלב הבלתי רגיל שפקד את שורותינו ירשם בדברי ימיה של אומתנו.
הניצחון יושג בהסרת האיום של חמאס, חזרה ליישובים והחזרת החטופים. אבל בניצחון צבאי לא די.
יצחק רבין ז"ל, אמר: "איש אינו רשאי לדבר בשם הבנים והבנות שנפלו, גם לא אנחנו. אבל אולי נוכל לבקש? לבקש שלום בתוכנו, למצוא את המאחד ביננו, את שיתוף הפעולה לקראת ימים גורליים וקשים. יש לנו הרבה לזכות בו, הרבה גם לאבד. אולי נראה באחדות, בנפש החפצה, בלב הפתוח, ביד המושטת את צוואת הילדים".
גם אני, איני רשאי לדבר בשם הנופלים, אך אני מבקש לדבר בשם משפחות שכולות רבות כל כך שפגשתי, ולשאת את הבקשה שהעבירו לי: שנראה גם בשמירה על אחדותנו, את צוואת בנותיהם ובניהם. גם כך, נשיג את ניצחוננו.
אני מבקש לחבק מכאן גם את המשפחות שלא יזכו ביום הזה לפקוד את קברי יקיריהן. משפחות החללים החטופים, משפחות שכולות שמפונות מבתיהן. יש לנו חובה מוסרית עליונה, שגם להן תהיה היכולת להתייחד עם יקיריהן.
נתפלל לשלומם של חיילי צה"ל שנמצאים בחזית – שישלימו את משימתם, וישובו בשלום. ובהבטחה לכן המשפחות השכולות – שנעשה הכל, שהקורבן לא יהיה לשווא. נהיה ראויים להם. נהיה ראויים לכן. יהי זכרם ברוך, ומורשתם של הנופלים כולם, מצפן למעשינו.