פרשת "עקב" עוסקת ב"פרטי מצוות שאדם דש בעקביו"; בחובה הירידה לפרטים הקטנים. ישנן מספר סיבות מדוע אדם לא אוהב להתעסק בפרטים קטנים, אחת מהן היא חוסר הרצון להכיר במציאות כפי שהיא על פרטיה ולברוח להזיות מעורפלות.
העקב של האדם, הנקודה הנמוכה "והקטנה" ביותר בגוף שנדמית כלא חשובה – היא נקודת התורפה (כמו המיתוס היווני על הגיבור אכילס שעקבו החשוף הביא לנפילתו).
הרמב"ם (באגרת גזירת הכוכבים) מאשים שאסונות קרו לאבותינו כי הם "לא התעסקו בלמידת מלחמה וכיבוש ארצות" וברחו למיסטיקה. נזכרתי בכך עקב תחקירי השביעי באוקטובר שתיארו בין השאר שביחידות מסוימות בצה"ל השמיטו ערכים כדוגמת "איתור והשמדת האויב"; "ניצחון בקרב" והכניסו במקומם ערכים כדוגמת "הכלת השונה"; "טוהר הנשק בעידן הטכנולוגי" וכדומה.
תרבות הפרוגרס היא לא רק בעלת סולם ערכים מעוות אלא מעקרת את היכולת להיות ריאלי. הפוך על הפוך, דווקא אלה שמתיימרים להיות רציונליים, כאשר מתנתקים מאמונה בצדקת הדרך הופכים להיות קנאים לתמונת עולם ההזויה שציירו לעצמם על גבול המיסטיקה ("הערבים רוצים שלום"; "האויב זו מכינת עלי"; "מה שחשוב כעת זהו משבר האקלים"; "למשפחות החטופים מותר לומר הכל אלא אם כן הם מהימין").
אנו זקוקים כעת לדור של אנשים שעסוקים "בלמידת המלחמה" בלי שטויות ומכבסות מילים. ב"ה שזהו אכן הדור החדש של הלוחמים והמפקדים שבסופו של דבר יחליף גם את הצמרת. בינתיים לא אלמן ישראל, ישנם מספיק כוחות ריאליים, מלאי אמונה, שלומדים ומיישמים את הפסוק האחרון של הפרשה: "לא יתייצב איש בפניכם. פחדכם ומוראכם ייתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ".