"אם אתם קוראים את המילים האלה, כנראה שקרה לי משהו..."

"אני רואה את זה כזכות היסטורית ובעזרת השם גם כמשהו שישפיע על הדורות הבאים"

סרן איתן אוסטר

מפקד צוות ביחידת אגוז, עוצבת הקומנדו. נפל בכ"ט באלול תשפ"ד. בן 22 בנופלו

ביום שישי בערב, לפני שבוע וחצי, נכנס סרן איתן אוסטר, מפקד צוות ביחידת אגוז, ללחימה בתוך שטח לבנון. ביום שלישי בלילה נהרג בהיתקלות קשה עם מחבלי חיזבאללה בתוך מבנה באחד הכפרים בדרום לבנון. הלווייתו התקיימה למחרת, בערב ראש השנה אחר הצהריים, בחלקה הצבאית בהר הרצל. המונים הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה.

איתן, בוגר תיכון אמית במודיעין, הותיר אחריו הורים ושבעה אחים ואחיות, והוכרז כחלל הראשון בתמרון הקרקעי בלבנון. ‏

בסרטון ששלח למשפחתו רגע לפני הכניסה הקרקעית, ביקש איתן לאחל שנה טובה למשפחתו. דבריו נותרו עדות מצמררת לכך שהוא הבין את גודל השליחות ואת כובד האחריות שעל כתפיו:

"משפחה יקרה, לוחם אמיתי נלחם לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו. בתקופה האחרונה הסתובבתי בכל היישובים. ראיתי את קריית שמונה, משגב עם, מטולה. כל היישובים האלה ריקים ממש, הפכו לערי רפאים. הצפון כולו שרוף ונטוש. זה אחד הדברים שהיו לי הכי קשים. אנחנו התכוננו הרבה. בגדול אלו הערכים שהחדירו לנו עוד הרבה לפני שהתגייסתי, אלו הערכים שגדלנו עליהם בבית. ועכשיו הגיע הזמן והמשימה שלנו היא להחזיר את תושבי הצפון הביתה.

אנחנו מוכנים ובאים חזקים.

אני רואה את זה כזכות היסטורית ובעזרת השם גם כמשהו שישפיע על הדורות הבאים, ולכל האחיינים שלי שהם לא יצטרכו להתעסק בדברים האלה. אני מכיר ומודע לגודל האחריות שמונחת על כתפיי וכל האחריות של הלוחמים תחתיי, ואין גאה ממני להיות חלק מהמשפחה ולהוביל קדימה לקראת הגשמת המשימות.

זו גם הזדמנות טובה להגיד לכם שנה טובה, שאני אוהב אתכם מאוד מאוד, שתכלה שנה וקללותיה ותבוא עלינו השנה הבאה לטובה עם כל ברכותיה. וכמובן אני מצטער כשפגעתי במהלך השנה במי מכם.

אני אוהב אתכם מאוד מאוד מאוד. אתם תמיד איתי בלב וזהו, עד הניצחון".

אביתר, אחיו של איתן, כואב את האובדן הגדול. "זה היה נוהל קבוע שהוא שולח סרטון מצולם למשפחה. אמא שלי הייתה מבקשת ממנו לפני כל פעם שהוא היה נכנס לפעילות שיצלם לנו סרטון קצר", הוא מספר מהשבעה בבית בהוריו במודיעין. "אמא שלי מאוד אופטימית. היא ממש לא דמיינה שיקרה משהו, אבל היה חשוב לה ולכולנו לקבל איזו דרישת שלום ממנו לפני שהוא נכנס לקרב או למקום מסוכן. האחיינים שלי היו צופים בסרטונים האלה בלופים. יש לנו הרבה סרטונים כאלה מהשנה האחרונה, ובכולם הוא מסיים ב'עד הניצחון' ומדבר בחשיבות ובאמונה גדולה על מה שהוא עושה. אבל ברוב הסרטונים הוא משלב הומור. בכל העולם הערכי איתן היה רציני להדהים, אבל הוא ידע גם לצחוק והסרטונים היו מתובלים בהומור. הסרטון האחרון שלו היה יותר מלא בפאתוס ומסרים לאומיים ובאמת דאגנו".

אולי הרגשתם שגם הוא מבין את גודל השעה?

"לי ספציפית הייתה שיחה איתו ביום שני לפני שהם כיבו את הפלאפונים", משתף אביתר. "בשיחה הוא אמר לי, והוא אף פעם לא אמר את הדברים האלה להורים שלי כי הוא לא רצה להדאיג אותם, אבל הוא אמר לי שהם קיבלו משימה מאוד מורכבת לצוות שלו. הצוות של אח שלי, 'צוות אוסטר', היה הצוות הראשון בתמרון בלבנון. הוא אמר: תקשיב, זו משימה מאוד מורכבת ומאוד ערכית ואני לא יודע אם אני אחזור משם, אבל אני כבר השלמתי עם זה ואני אעשה מה שצריך לעשות. שאלתי אותו: תגיד, היית מעדיף לעשות משימה אחרת? להיות בצוות אחר או במקום אחר? והוא ענה: בשום פנים ואופן לא. נלחמתי בשביל להיות כאן וזו המשימה שלי".

זאת אומרת שכשהוא צילם את הסרטון הוא הבין שיש סיכוי שהוא לא חוזר משם בחיים?

"זו קלישאה לומר שצריך לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלך, אבל מאז 7 באוקטובר, כמעט שנה, איתן הסתובב עם הידיעה שהוא בערך כל שבוע פוגש את המוות פנים אל פנים".

מאז שהוא נהרג צפית בסרטון שלו שוב?

"שוב ושוב, אבל זה כואב כי איתן הוא הבן־אדם הכי טוב שהכרתי והוא לא אמור להיות חלל", הוא זועק וקולו נסדק. "לראות אותו ולשמוע את הקול שלו אומר את זה, ולראות אותו מאמין במה שהוא אומר - זה מרגש מאוד. איתן ראה בפעילות שלו זכות היסטורית. הוא התייחס לדברים בפרספקטיבה ערכית מאוד. הוא ראה בזה שליחות גדולה והוא חי ככה כבר שנים", הוא מציין. "התחושה שלו הייתה שהוא חלק ממשהו גדול ורחב וזה היה טבוע בו עוד לפני 7 באוקטובר. באחת ההקלטות שהוא שלח במלחמה לחבר שלו הוא אמר שהוא רוצה להקים משפחה והוא רוצה ילדים, אבל בשעה הספציפית הזאת הרצונות שלו מתבטלים מול הדבר הגדול הזה, ואם צריך לתת את הכול – הוא ייתן הכול".

"אנחנו דור של גאולה. אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו"

רס"ר במילואים אלקנה ויזל

מפקד כיתה בגדוד 8208, חטיבה 261. נפל בי"ב בשבט תשפ"ד. בן 35 בנופלו

אלקנה ויזל מהיישוב בני דקלים נהרג באסון קריסת המבנים במרכז רצועת עזה בחודש שבט האחרון. הוא הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים קטנים. אלקנה היה בוגר ישיבת ההסדר ברמת גן ושימש כרב ומחנך בבית הספר היסודי ביישוב בני דקלים.

לפני שיצא לקרב, משתפת האלמנה גלית, השאיר אלקנה מכתב למשפחה, מכתב שדווקא היא זו שביקשה ממנו לכתוב עוד בתחילת המלחמה. "לפני שאלקנה נכנס לעזה בפעם הראשונה, ביקשתי ממנו לכתוב מכתב", היא מספרת. "ולפני הכניסה לעזה בפעם השנייה שאלתי אותו איפה הוא שם את המכתב. הוא הופתע מהשאלה, אבל אמר לי שישים אותו בשומר המסך של הפלאפון שלו. כשבאו להודיע לנו שאלקנה נהרג, מיד נזכרתי במכתב והיה לי נורא לחוץ להשיג את הפלאפון שלו ולראות מה הוא כתב".

איפה המכשיר היה?

"ביקשו מהם לא להכניס את הפלאפונים לפעילות בעזה, אבל מצד שני לא ידעתי איפה אלקנה השאיר אותו. ביקשתי מקצינת הנפגעים ומחיילים למצוא לי את המכשיר, כולם ניסו לעזור ואף אחד לא מצא. בסוף שלחתי חבר שלו שהיה בפלוגה לבסיס והוא מצא את המכשיר מתחת למזרן שלו".

החבר הביא את מכשיר הפלאפון במהירות לידיה של גלית, והמכתב היקר מפז חיכה בשומר המסך. וכך כתב אלקנה:

"אם אתם קוראים את המילים האלה כנראה שקרה לי משהו. קודם כול, במקרה שנחטפתי לשבי, אני דורש שלא תעשו שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכול, אז אנא פשוט תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שניצחוננו יהיה כמה שיותר מוחץ.

אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים. תשירו הרבה, תיגעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח! אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות.

תסתכלו לאנשים היקרים לכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה. שיש להם הרבה בשביל מה לחיות. תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! בצוק איתן כבר נפצעתי. הייתה לי את הבחירה להישאר מאחור, אבל אני לרגע לא מתחרט על כך שחזרתי להיות לוחם. להפך, זאת ההחלטה הכי טובה שהחלטתי אי פעם".

כשאת קוראת את המילים שבעלך השאיר בעולם, מה את מרגישה?

"זה היה מאוד מרגש. האמת שלא הופתעתי מהתוכן. קראתי את זה ואמרתי: נכון, נכון אלקנה. מאוד הזדהיתי עם מה שהוא כתב. קראתי ואמרתי שהמילים של אלקנה מאוד עוצמתיות". עוד באותו יום צוואתו של אלקנה פורסמה בתקשורת וברשתות החברתיות ותוך שעות הפכה ויראלית.

למה את חושבת שזה כל כך דיבר לאנשים?

"אלקנה נהרג באסון קריסת המבנים בעזה, שהיה האסון הכי גדול מאז הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. היו המון חיילים הרוגים ופצועים. בארץ זה היה יום של שבר ממש גדול והדברים של אלקנה היו במקום, מילים של תעצומות נפש. מילים שחיזקו את כולם ושמו את הכול בפרספקטיבה הרבה יותר רחבה. מכולם שמענו כמה זה מחזק וכמה זה נותן כוח".

ולך באופן אישי?

"לנו המכתב ממש משמעותי. אותנו זה ממש הציל, לדעת בצורה ברורה מה אלקנה רוצה מאיתנו", היא משתפת. "אני זוכרת איך יום אחד, עוד בתוך השלושים, הבת שלי, בכיתה א', אמרה בחוסר הבנה: אבא ביקש שנהיה שמחים, למה כולם עצובים?! וזה היה כל כך פשוט ואמיתי ונכון ועמוק".

גלית מספרת כי מאז שאלקנה נהרג היא קראה את המכתב פעמים רבות, וכיום היא כבר מצטטת אותו בעל פה. יחד עם אורי, אחיו של אלקנה, שהוא מוזיקאי ויוצר, היא יצאה במופע מוזיקלי ׳מאחורי המכתב׳, שמפיץ את הבשורה הגדולה. "אנחנו באמת משתדלים להפיץ כמה שיותר את האור שבמכתב הזה. המכתב שלו הוא סוד שמתגלגל בעולם", היא מציינת בהתרגשות. "אני מרגישה שזה מאוד מחבר אותי לכלליות, ללאומיות ולהבנה שזה לא אסון פרטי שלנו. זה לא אבל אישי, לא איזו צרה שנחתה רק עלינו, אלא אירוע היסטורי־לאומי כללי של עם ישראל. אלקנה שם את הדברים בקונטקסט הנכון. אלו מילים של אמונה גדולה ושל חוסן. למרות שהוא נפצע בצוק איתן, אלקנה בחר להיכנס ולהילחם בשביל עם ישראל, וזו גבורה, זה כתר על הראש".

"אני מלא גאווה ותחושת שליחות. תמיד אמרתי שאם אצטרך למות, הלוואי וזה יהיה בהגנה על המדינה"

רב־סמל במילואים בן זוסמן

לוחם בגדוד הנדסה קרבית, עוצבת עקבות הברזל. נפל בכ' בכסלו תשפ"ד. בן 22 בנופלו

בתוך ימי השבעה על הלוחם בן זוסמן, בוגר תיכון הימלפרב בירושלים, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, קיבלו הוריו שרית וצבי זוסמן את הצוואה שהשאיר אחריו. את דבר המכתב שכתב בפלאפון בדרכו לשירותו הצבאי הוא הפקיד בידי חברו הקרוב. לאחר נפילתו קראה משפחתו הנרגשת בשקיקה את שכתב:

"אני כותב לכם את ההודעה הזו בדרך לבסיס. אם אתם קוראים את זה, כנראה שקרה לי משהו. כמו שאתם מכירים אותי, כנראה אין מאושר ממני כרגע. לא סתם הייתי ממש לקראת הגשמת החלום שלי בקרוב. אני שמח ומודה על הזכות שתהיה לי להגן על הארץ היפה שלנו ועל עם ישראל.

גם אם יקרה לי משהו, אני לא מרשה לכם לשקוע בעצב. הייתה לי הזכות להגשים את החלום והייעוד שלי ותהיו בטוחים שאני מסתכל עליכם מלמעלה ומחייך חיוך ענק. כנראה שאשב ליד סבא ונשלים קצת פערים, כל אחד יספר על החוויות שלו ומה השתנה בין מלחמה למלחמה. אולי גם נדבר קצת פוליטיקה, נשאל אותו מה דעתו.

אם חס וחלילה אתם יושבים שבעה, תהפכו אותה לשבוע של חברים, משפחה וכיף. שיהיה אוכל, בשרי כמובן, בירות, שתייה מתוקה, גרעינים, תה וכמובן כמובן עוגיות של אמא. תעשו צחוקים, תשמעו סיפורים, תפגשו את כל שאר החברים שלי שעוד לא ראיתם. וואלה? מקנא בכם. הייתי רוצה לשבת שם לראות את כולם.

עוד נקודה חשובה מאוד מאוד. אם חלילה אפול בשבי, חי או מת, אני לא מוכן שחייל או אזרח אחד ייפגעו בגלל איזו עסקה לשחרורי. אני לא מרשה לכם לא לנהל קמפיין או מאבק או משהו כזה. לא מוכן שישוחררו מחבלים תמורתי. בשום דרך, צורה או עסקה. אל תפרו את המילים שלי בבקשה. אני אגיד את זה שוב, יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם".

"אין עניין להתאבל הרבה. תיהנו ותמשיכו לחיות"

רב־סמל במילואים שמעון אסולין

לוחם בגדוד ההנדסה 924, חטיבת הראל. נפל בכ"ד בשבט תשפ"ד. בן 24 בנופלו

שמעון אסולין מבית שמש היה תלמיד ישיבת ההסדר 'מדברה כעדן' במצפה רמון, ובנם התשיעי מתוך עשרה ילדים של תהילה והרב רפי אסולין, ראש הישיבה התיכונית 'שעלי תורה' בבית שמש.

שמעון, שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בדרום רצועת עזה, הותיר צוואה, שאחרי מותו גילו בני משפחתו במכשיר הפלאפון שלו. "לפני שיצא לעזה הוא סיפר לנו שהוא כתב צוואה", משחזרת האם תהילה. "הוא אמר לי: אמא, תדעי שכתבתי צוואה, משהו קצר, אם יקרה לי משהו. אני צחקתי, לא חשבתי שיקרה משהו. אחרי שהוא נהרג החברה שלו אמרה לנו שהצוואה נמצאת בפלאפון שלו", היא נאנחת.

"במהלך השבעה חיכינו בציפייה לציוד שלו, כי רצינו כבר לקבל את הפלאפון", ממשיך ומתאר הרב רפי אסולין את הרצון לזכות לאות החיים מהבן שנפל. "בצבא עשו מאמץ מיוחד כי ידעו שאנחנו רוצים כבר את הפלאפון שלו, והחזירו לנו את הציוד תוך כדי השבעה. שם נחשפנו לראשונה למה שהוא כתב", אומר הרב רפי בקול רועד ומתאר את ההתרגשות העצומה שחש עם משפחתו בעת קריאת הצוואה לראשונה: "זה היה מטלטל ומרגש מאוד".

את חלקו האישי של המכתב העדיפו במשפחה לשמור הרחק מאור הזרקורים ופרסמו רק את החלק הכללי:

"הכסף שלי חצי ל... וחצי ל... כדי לשקם את העסק.

תקנו ערכת קריוקי טובה לחבר'ה מדימונה (בכסף שלי כמובן).

ששלושת האחים ירגישו נעים להמשיך להילחם (אני הייתי גם ממשיך).

אבא ואמא, אני אוהב אתכם. תודה על הנתינה כל החיים. אתם אנשים חזקים. אין עניין להתאבל הרבה. תיהנו ותמשיכו לחיות. אני מבסוט למעלה ואיהנה לראות אתכם שמחים. ואקפוץ מדי פעם לשמוח איתכם.

עד הניצחון, סוף".

"עצם כתיבת הצוואה והמשמעות הפנימית והערכית שלה, היא זו שנוסכת בי כוחות", מסביר האב את התרגשותו הרבה מצוואת בנו. "שמעון פתח את הצוואה בנושא הכספי. הוא כתב: יש לי סכום כסף בחשבון הבנק ויש לי חיסכון כזה וכזה. חצי מהכסף תיתנו לפלוני וחצי לאלמוני. הצוואה פותחת בצורה כזאת שמלמדת ששמעון הלך בהשלמה מלאה והוא הבין את המחיר לגמרי. צוואה כזאת אי אפשר שיכתוב אותה מי שלא היה שלם עם זה שהוא הולך לשם. פרט לכך, החלקים האישיים והאמירה שלו 'תיהנו ותמשיכו לחיות' נותנת לנו כוח גם ברגעי משבר. אנחנו מאמינים בבחירה בחיים ושביחד עם האובדן צריך להמשיך לחיות, ובפרט ששמעון לא נהרג בתאונת דרכים, הוא נהרג בלחימה כדי שנמשיך לחיות ושלעם ישראל יהיה טוב. אנחנו מאמינים בזה וגאים שכך הוא התעלה למעלה. אז האמירה הזאת נמצאת ונוכחת בתוכנו ונותנת לנו כוחות".

למרות האובדן הכבד, אחיו של שמעון ממשיכים לשרת בצבא גם בימים אלו. "יש לנו עכשיו בנים שמגויסים, גם בלבנון. שמעון כתב בצוואה: תמשיכו בשירות הצבאי כי גם אני הייתי עושה את זה. זה לא שאם הוא לא היה כותב את זה הבנים לא היו ממשיכים להילחם ושלושתם מאמינים בזה, אבל זו אמירה משמעותית שהייתה שם".

האב מדגיש כי העובדה שבחור צעיר כל כך כותב צוואה לקראת יציאה לקרב, מרוממת שבעתיים. "זה מפעים שחבר'ה צעירים, שבדרך כלל בגיל הזה מעדיפים להמשיך לחיות, מבינים את גודל השעה עד כדי שהם משלימים עם המחיר ואפילו כותבים צוואה. מרגש שזה הנוער שלנו".

"צריך לזכור לחיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם"

סרן לירון שניר

מפקד צוות בסיירת גולני, נפל בט' בכסלו תשפ"ד. בן 25 בנופלו

לירון שניר מעפרה למד בישיבה התיכונית בחיספין שברמת הגולן. בסיום התיכון בחר ללמוד במשך שלוש שנים בישיבה הגבוהה מעלה אליהו בתל אביב. מאז בכל הזדמנות שנקרתה לו, גם בתקופת השירות הצבאי, נסע השכם בבוקר לישיבה ללמוד, גם במחיר של ויתור על שעות שינה יקרות.

שעות בודדות לפני שנכנס לעזה בתמרון הקרקעי כתב בטלפון הנייד שלו מכתב:

"זה סוף סוף קורה, כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, ובעזרת השם יש לי את הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה, להילחם, להחזיר את הכבוד של צה"ל ועם ישראל, ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד!

מה שהיה זה לא מה שיהיה. אנחנו חזקים יותר, טובים יותר, מוסריים יותר, ולנו יש את התביעה האמיתית על החיים ועל הקיום שלנו בארץ ישראל. וזה הזמן לומר זאת בבירור לעצמנו ולכל העולם: עם ישראל חזק וכל מי שינסה או ירצה לפגוע בנו, יקרה לו מה שקרה לחמאס. יש עוצמות בעם, יש אחדות, וכואב שהקב"ה צריך להראות לנו את זה בדרך הקשה. אבל אני שמח שמתגלות ויוצאות לפועל כל העוצמות ואחדות העם.

עכשיו זה תורי – להיות, להילחם, להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, שמח על הזכות לקחת חלק! אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני.

צריך לזכור לחיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו. לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכול, וזה לא עולה לנו כלום להיות טובים ולעשות טוב.

שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי, עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליו טוב. אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב!"

לירון השתתף בקרבות בשכונת זייתון שבעיר עזה. הצוות יצא להתקפה, וכשהגיעו ליעד הוציא לירון את פלג גופו העליון מהנמ"ר כדי לסרוק את השטח. באותו רגע פגע צרור של קליעי מקלע כבד בנמ"ר. אחד הקליעים פגע באזור המותן השמאלית של לירון. למרות פציעתו הקשה הצליח לחזור לתוך הרכב ולומר לצוות: "מישהו נפצע פה בנמ"ר? אני נפצעתי". לאחר מכן איבד את הכרתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר הורים ושני אחים.

"אני שמח שהתוויתם לי דרך בה השאלה היא לא מה מגיע לי, אלא איך אני בכל רגע ורגע יכול לתת יותר למען העם והמדינה"

רב סמל מתקדם במילואים יוסי הרשקוביץ

לוחם בגדוד 697 שבחטיבה 551, עוצבת חיצי האש. נפל בכ"ו במרחשוון תשפ"ד. בן 44 בנופלו

יוסי הרשקוביץ מהיישוב גבעות שבגוש עציון היה נשוי להדס ואב לחמישה ילדים. יוסי היה איש חינוך מעולה ומנהל נערץ של בית הספר אורט פלך בנים הירושלמי. הוא הוביל בהצלחה ובתבונה חינוכית מוסד של כ־600 תלמידים. ב־7 באוקטובר, למרות גילו, היה נחוש לקחת חלק במלחמה נגד הצורר החמאסי.

אשתו הדס מספרת שלאורך ימי המלחמה זכתה לכמה וכמה מסרים מבעלה. "לפני הכניסה הקרקעית לעזה, יוסי התקשר אליי כדי לספר שהם נכנסים. זו הייתה שיחה קשה. הרגשתי שמשהו קורה ונורא פחדתי. זה הרגיש מאוד רציני ומורכב".

אחרי כמעט שבועיים של לחימה עקובה מדם, אורי, אחיה הצעיר, שלחם כתף אל כתף עם יוסי, יצא לברית של בנו והביא עימו אות חיים יקר ערך - פנקס כיס קטן ובו מכתבים אישיים לכל אחד מילדיו של יוסי, להורים רוחמה ויעקב ולרעייתו הדס. "אח שלי הגיע לברית וראיתי על הפנים שלו שהם עוברים שם דברים לא פשוטים. הוא בקושי יכול היה להסתכל לי בעיניים. הוא הושיט לי את הפנקס ואמר: קחי, זה מיוסי. פתחתי את הפנקס, עלעלתי שנייה וכשראיתי שיש שם מכתבים לכל אחד מיד סגרתי, שמתי בתיק וסגרתי את הריצ'רץ'. אמרתי לעצמי שאני אפילו לא קוראת את זה", היא משתפת בתחושות הקשות שליוו אותה. "זה היה ביום שני, יוסי נהרג ביום שישי. רגע לפני כן עוד הודיעו לנו שאולי בחמישי הם יוצאים להפוגה, אז אמרתי: הוא נתן לי מכתבים כדי להקריא לילדים ולתת להורים שלו, והוא יחזור מהצבא ויראה שלא הקראתי להם. אז ביום חמישי על הבוקר שלחתי להורים שלו את המכתב והקראתי לכל אחד מהילדים את המכתב מאבא. לא נתתי להם את המכתבים, העדפתי לשמור עליהם", היא מדגישה. "הרגשתי בתוכי שמדובר בדבר יקר ערך והכנסתי את הפנקס שוב לתיק שלי וסגרתי את הריצ'רץ".

למחרת יוסי נפל בקרב בצפון רצועת עזה, כאשר בעת בדיקת פיר ממולכד של מנהרה ליד מסגד בבית חנון התפוצץ מטען החבלה ופגע אנושות בו ובחבריו.

"לקח לי זמן לפתוח שוב את הפנקס ולקרוא את המכתבים. רק בשבעה הצלחתי איכשהו לפתוח. הוא כתב לכל ילד משהו מיוחד בשבילו עם צידה לדרך לחיים".

הוא כתב את זה מתוך ידיעה שהוא הולך למות, או כדרישת שלום מאבא?

"לאורך אותם ימים אני הרגשתי אותו, הרגשתי שהוא בהחלט לקח בחשבון שאולי הוא לא יחזור והמכתבים האלה בסופו של דבר לא משתמעים לשתי פנים. הוא גם שלח לי סרטון עם גולן ואך מעזה, שהוא גם סוג של צוואה. בסרטון הוא מצלם מתוך בית בעזה ואומר לי שהוא יודע שזה קשה, אבל שנמשיך לצחוק ונהיה חזקים. כשראיתי את הסרטון הזה הרגשתי אותו וידעתי שהוא מרגיש בתוכו שזהו", היא נאנחת. "לאורך כל השבועיים האלה לא דיברתי איתו אבל הוא שלח לי כל מיני דברים".

כאמור, יוסי הותיר אחריו מכתבים אישיים שכתב במיוחד לאשתו הדס, לילדיו ולהוריו רוחמה ויעקב הרשקוביץ. את המכתבים לילדים ולה החליטה הדס לשמור בפרטיות לעצמם. את המכתב להורים הם מפרסמים כאן במלואו. וכך כתב להוריו:

"אבא ואמא, מה שלומכם?

ב"ה אני בסדר גמור ובחסדי ה׳ זוכה לקחת חלק בלשמור על עם ה׳ המושפל, שכעת יכול להתחיל להרים ראש אל מול כמות ההרס והחורבן שהמנוולים הנאצים חווים כעת.

לא פשוט להיות שם בעורף. אני מרגיש שהתפילות שלכם עליי מסייעות המון והזכויות הרבות שלכם מגינות עליי. המשיכו להתפלל בכל הכוח כי ניסים גדולים קורים כאן. חינכתם אותי לתת מבלי לקחת ולא מתוך הרגל, וב"ה אני זוכה להיות חלק מעם מדהים ומאנשים מדהימים שנותנים את כל הנשמה למען העם.

כמה לשון הרע נאמר על העם הזה בשנה האחרונה וכמה הכול שקר וכזב.

כולנו כאן נלחמים כתף אל כתף וכולם כאיש אחד בלב אחד. התחושה היא כמו במעמד הר סיני. אני שמח שחינכתם אותי כך והתוויתם לי דרך בה השאלה היא לא מה מגיע לי אלא איך אני בכל רגע ורגע יכול לתת יותר למען העם והמדינה.

אוהב ומתגעגע, יוסי".

במבט לאחור, מה המשמעות של המסרים הללו בשבילכם?

"זה בסוף עוד משהו מכל החיים שהוא השאיר לנו", היא מבקשת לחדד. "יוסי היה אדם מלא חיים, מלא עשייה, שהשאיר אחריו עולם מלא. אבל כן, המכתבים האלה הם משמעותיים לנו. מדי פעם אתה פותח, אתה רואה, ויחד עם זה אני חייבת לומר שזה לא פשוט, כי זה גם מלמד על התחושות שלו ואיפה הוא היה ומה הוא עבר באותם ימים. לילדים זה ללא ספק מאוד משמעותי", היא שבה ומציינת. "מדי פעם הם מבקשים לקרוא את המכתב מאבא. הידיעה שאבא כתב לכל אחד מהם את המכתב האישי והמיוחד שלו היא באמת משהו שהולך איתם וילך איתם כל חייהם".

"אני רוצה שרק תחייכו ותזכרו רק חיוכים"

סמל ראשון אוריה איימלק גושן

לוחם בסיירת גבעתי, נפל בז' בשבט תשפ"ד. בן 21 בנופלו

אוריה גושן, לוחם סיירת גבעתי, נפל בהיתקלות עם מחבלים בחאן יונס. אוריה הוא בוגר התיכון הימלפרב בירושלים והמכינה הקדם־צבאית בחנתון. לפני שנפל שלח לחברו סרטון שישמור אצלו למקרה שיקרה לו משהו בעזה. לאחר מותו העביר החבר את הסרטון למשפחתו, ובו הוא אמר:

"אני בסדר, אל תדאגו.

אוהב אתכם.

רק רוצה להגיד שהיה מאוד טוב ואני בסדר. לא לדאוג.

אני רוצה שרק תחייכו ותזכרו רק חיוכים, הכי חשוב לחייך. כולם אומרים את זה וזה נכון. בסופו של דבר זה מה שמשאיר אותנו. אז רק אני רוצה שתחייכו. ובאמת, לזכור את זה, זה לא רק סיסמה.

אני רוצה שעם הזמן תמשיכו לחייך. חיוך זה הכוח שלנו". את דבריו הוא מסיים בחיוך ענק.

"אני מבקש מכם לא לבכות, אם זה קרה - זה היה אמור לקרות"

סמל ראשון מתן וינגרודוב

לוחם בגדוד 932 שבחטיבת הנח"ל, נפל בח' באדר ב' תשפ"ד. בן 20 בנופלו

סמ"ר מתן וינוגרדוב נולד בירושלים להוריו פולינה וולדימיר, ולו אחות אחת. אביו הלך לעולמו לפני ארבע שנים. מתן היה מסור לסבתו ניצולת השואה ולמשפחתו.

כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, כשהוא תחת הרושם הקשה של הטבח, כתב את הצוואה בטוש שחור על דף חלק.

וכך כתב:

"אם אתם קוראים את זה, כנראה שאני או פצוע אנוש או מת. אמא וסבתא, אני מבקש מכם לא לבכות, אם זה קרה - זה היה אמור לקרות. בסוף נהרגתי למען ביטחון של אזרחים ואני מקווה שחמאס אינו עוד קיים, והחיזבאללה מבין את עוצמתה של ישראל ובנות בריתה.

הכול משמיים ובשביל מטרה טובה בסוף. כי אחרי כל נפילה יש עלייה. והעם שלנו חווה מלא עליות וירידות. שרדנו את מצרים, את גלות בבל, אלפיים שנות גלות שבסופן שואה. גם המשפחה שלנו סבלה ממנה וגם היא נלחמה נגד הנאצים. היום אנחנו נלחמים נגד סוג שונה וגרוע יותר של נאצים, כאלה שעורפים ראשים לתינוקות, המחבלים האלה בני מוות וצריכים להימחק מעל פני האדמה. אסור יותר לחזור על הטעות שעשו ב־2004 כי ביהודה ושומרון יהיה פי עשר או עשרים או אלף יותר גרוע.

אני אשמח מאוד אם יקימו משהו לזכרי, משהו שיעזור מאוד לאנשים ושיהיה לטווח ארוך מאוד כגון חינוך וכו'. תורמים לא חסר".

מתן נפל בצפון רצועת עזה במהלך קרבות הפשיטה על בית החולים שיפא, ונטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.

הצוואה של מתן

צילום: מתוך ערוץ הטלגרם של עמית סגל