שנה לתוך מלחמת חרבות ברזל ניתן כבר לקבוע כי למרות מצוינות מופלאה שהציגה מערכת הביטחון הישראלית בתחום המבצעים המיוחדים והסיכולים הממוקדים, בכל הקשור להפעלת התמרון העיקרי של צבא היבשה צה"ל מציג בינוניות רבה.
התמרון בזבזני מאוד בכל משאב, כולל כמובן מעל הכול חיי אדם, חסר תכלית ברורה, הססני ולא יצירתי בשום אופן וצורה. במילים אחרות: צה"ל הגדול במידה רבה נלחם בדיוק כפי שציפה ממנו האויב האיראני כמתכנן־על של המערכה, וכן חמאס וחיזבאללה. התמרון מתחכך קשות בכל המלכודות והמוקשים למיניהם שטמן לו האויב, ונכנס "ראש בקיר" בכל מה שאפשר להיכנס.
גבורת הלוחמים, נחישות עזות והקרבה של האומה כולה הן לא תחליף לתכנון נכון של המערכה ולאומנות המלחמה. להפך. אומנות המלחמה היא להשיג הרבה באמצעות כמה שפחות משאבים. הבזבזנות המשוועת שנוקט המטכ"ל, שהתכנון הלקוי שלו מאריך את המלחמה עוד ועוד אך הדבר לא מפריע לו להתלונן ללא הרף על כך שחסרים לו משאבים כמו כוח אדם ותחמושת, מעידה יותר מכל דבר אחר על חוסר בתכנון מקצועי ראוי.
שני מושגים שהצבא לא יודע להפריד ביניהם מעיבים יותר מכול על התהוות עתיד המערכה הזאת: הראשון הוא אזור ביטחון (buffer zone) והשני הוא התיישבות. לעומת הבלבול בקרב אזרחי ישראל בין השניים שהוא מובן והגיוני, הצבא כה מבוהל מפני מנגנוני הדין הבין־לאומיים עד שהוא אינו טורח להבחין אבחנה אסטרטגית ומהותית ביניהם.
תמרון צבאי הוא מאמץ קינטי אדיר, הוא דורש דלק, שעות מנוע, חלפים, תחמושת רבה וכמובן לוחמים ומפקדים שנשחקים גם אם הכול הולך כמתוכנן (ובמלחמה אף פעם דברים אינם הולכים כמתוכנן), ובוודאי עם הופעתו של החיכוך הקרבי והתנגדות האויב. כל תמרון זקוק לתכלית. כל הפעלת כוח זקוקה לקצה הגיוני וברור, כפי שכל חץ זקוק למטרה לכוון אליה.
כבר בתחילת המלחמה הבין המטכ"ל שבקצה התמרון מחכה השטח שנתפס ושאיתו יש להתמודד, אך החליט מיד שלא להתמודד עם "הבעיה" ולעזוב את השטח מיד, וכך פיתח מעין מלחמה חדשה המבוססת כל כולה על פשיטות. אלא שעזיבת השטח מפקירה אותו לכניסה מחודשת של גורמים עוינים ודורשת עד מהרה כניסה מחודשת של תמרון חדש. אגב, השלב הבזבזני והמתחכך ביותר בהתנגדות מול התמרון הוא השלב הזה, שלב ההתנגשות באויב ערוך להגנה.
וכך מכריח המטכ"ל שוב ושוב את כוחותיו לחזור על הקטע הקשה והשוחק ביותר בתהליך התמרון, מכיוון שהחליט לזנוח את השלבים הבאים הנדרשים על פי סדר המלחמה הנורמלי: החזקת השטח והפקעתו מידי האויב ואוכלוסייתו. להימנעות בכל מחיר של צה"ל ממהלכים מחויבי המציאות הללו ישנה רק סיבה אחת, והיא פוליטית במהותה. הצבא ביקש כאמור בכל דרך להימנע מלהיתפס כצבא כובש ולעמוד תחת משפט הדין הבין־לאומי. אלא שכאן שופך הצבא את התינוק עם המים.
החזקת שטח ביטחוני כחלק מן המאמץ המלחמתי מותרת על פי הדין הבין־לאומי ונחשבת לנורמטיבית לחלוטין. חוות דעת של משפטנים הנחשבים מומחים בין־לאומיים בתחום הדין הבין לאומי פרופ' יוג'ין קנטרוביץ, פרופ' אבי בל וד"ר רפאל ביטון הונחה כבר בתחילת המלחמה על שולחנם של מקבלי ההחלטות המדיניים והצבאיים, אך זכתה להתעלמות מוחלטת וגורפת. מנגד, לפחות בצבא אומצה חוות דעת נגדית בלתי מנומקת, האוסרת על אחזקת שטח לכל מטרה, שניסחה הפרקליטה הצבאית הראשית להזמנת הרמטכ"ל.
כעת עושה הצבא את אותה הטעות הגורלית עצמה בצפון, כאשר הוא שולח כוחות שוב ושוב לפשיטות בקו המגע שביצר חיזבאללה והפך למלכודת מוות. מכיוון שאין דבר המונע ממחבלי חיזבאללה לשוב מצפון שטח לבנון לדרומה, הם חוזרים בקבוצות קטנות ומתארגנים מחדש כדי לפגוע בכוחותינו בקו המגע, וכך יוצרים למעשה בור ללא תחתית השוחק עוד ועוד את מערכי הלחימה של צה"ל באופן המסכן את ביטחונה הלאומי של ישראל.
על ישראל המעוניינת בניצחון מכריע ומובהק בחזית הצפונית לפעול באחת או יותר דרכים בו זמנית: תמרון והפעלת כוח יצירתיים באופן אחר מזה שהאויב נערך לקראתם, החזקת שטח ויצירת רצועת ביטחון, למשל בהתבסס על אפיק נהר הליטאני שהוא גבול טבעי המתפרס במקביל לגבול הישראלי לפחות על פני שני שליש ויותר מרוחבו, אשר תרחיק כל איום יבשתי מגבול הצפון ותאפשר את השבת תושבי הצפון לביתם, וכן קמפיין מלא לפירוק חיזבאללה מנשקו ותמיכה בעליית כוחם של גורמי כוח המתנגדים לחיזבאללה בלבנון, כגון הנוצרים והדרוזים.
הכותב הינו מומחה לביטחון לאומי וחבר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי