אני מסיים כעת תקופה ממושכת של שירות בגזרת בנימין, שבמהלכה, וגם לאחריה, אני לוקח חלק בפעילות בעזה ובלבנון.
המעבר מגזרות כאלו לבנימין מספק שינוי אווירה משמעותי, ובמובנים רבים שינוי לטובה. מצד אחד, יש כאן הפחתה ברמת הדריכות המבצעית האינטנסיבית והממושכת שמאפיינת זירות כמו עזה ולבנון; מצד שני, גם לגזרת בנימין יש אופי אינטנסיבי משלה.
לצערי, ובמובן מסוים גם להפתעתי, במהלך השירות בגזרה זו גיליתי שחלק ניכר מהאנרגיה, הזמן והמשאבים של היחידה בה שירתתי הוקדשו לנושאים הרחוקים מהמשימות המרכזיות של צה”ל ומההתמקדות בלחימה בטרור. ניכר שהיחידה משקיעה זמן ומשאבים לא מבוטלים בניהול סכסוכים בין ערבים לפעילי ההתיישבות הצעירה.
חלק מהעימותים היו תגובות של צעירים להתגרויות מצד פלסטינים – אירועים שכללו זריקות אבנים, הצתות מכוונות וניסיונות לפגוע ברכוש; אך במקרים אחרים, היו אלו אירועים יזומים, בהם נערים מההתיישבות הצעירה עצמם הובילו פעולות שכללו הצתות רכוש ומפגני אלימות ברמות שונות.
ההתמודדות עם תופעה זו הפכה למורכבת במיוחד כאשר חיילי מילואים מעורבים במגעים עם האוכלוסייה משני הצדדים, ובמיוחד כאשר האירועים מתרחשים באזורים רגישים ובעת מלחמה.
מרחבים אלו, בהם המצב מורכב ואינו חד משמעי, מציבים את החיילים בסיטואציה בעייתית: הם נאלצים לפעול מתוך הבנה מוגבלת של הסמכויות שלהם, מבלי לקבל גיבוי מלא לפעולותיהם.
כך, במקום להתמקד במשימות הליבה של סיכול טרור, מעצרים ואבטחת הביטחון השוטף, מוצאים עצמם לוחמים שהוכשרו למשימות קרביות משקיעים חלק גדול מזמנם במריבות ובחיכוכים בין קבוצות צעירים מתיישבים, שחלקם פועלים לעיתים מתוך גישה של חוסר אונים וללא הכוונה שמובילה לתגובה מתלהמת ותקיפה, לבין פלסטינים מקומיים, שלעיתים קרובות מעורבותם הישירה במקרים כלל אינה מוכחת. המשאבים המושקעים בכך פוגעים לא רק ביכולות המבצעיות של הכוח, אלא גם ברוח הלוחמים ובתחושת המטרה הברורה שלהם. הסטת המיקוד לאירועי חיכוך כאלו גורמת בהכרח לצמצום בכוחות להגנת היישובים והצירים ולצמצום בפעילות ההתקפית.
נקודה נוספת היא חוסר מעורבותה של המשטרה באירועים כאלו, כאילו מתוך הבנה שמדובר במציאות מורכבת שאין לה פתרון ברור ושכל מהלך עשוי לפגוע בתדמית. חבל. זו פעילות שמתאימה יותר לסמכות המשטרה וליכולת שלה להתמודד עם אירועים כאלה.
על המשטרה כמובן להתאים את תגובותיה בצורה יעילה, במיוחד מול מקרים של הפרת סדר ציבורי מצד צעירים יהודים שכוונותיהם עשויות להיות חיוביות אך פעולותיהם לעיתים הרסניות.
כמי שחי באזור ומכיר את הדינמיקה המקומית, כל התופעה הזו עדיין הצליחה להפתיע אותי. האנרגיה הרבה המושקעת בעימותים הללו יוצרת מתחים ונזק תדמיתי למפעל ההתיישבות בעיני חיילי המילואים, שמגיעים עם ציפייה להתמודד עם איומים ביטחוניים ולא עם עימותים פנימיים בין קבוצות אוכלוסייה יהודית וערבית. הפגיעה התדמיתית הזו חמורה במיוחד על רקע המלחמה בה אנו נמצאים ועל רקע השקפת עולם ימנית כללית שמאפיינת את רוב הלוחמים.
זוהי נקודה קריטית למחשבה והפנמה עבור כל המעורבים במציאות זו. גם עבור אלו שמבקשים, מתוך הבנת המצב, לצמצם את מרחב התנועה והחופש של הפלסטינים, יש לשים לב לאופן שבו הדברים מתבצעים ולדרך בה הם מתקבלים בעיני חיילי המילואים.
הגבלת חופש פעולה עשויה להיתפס כמוצדקת, אך השיטה שבה מתנהל הדבר, בשיטת ׳כל דאלים גבר׳, התחושות שהיא מייצרת והשלכותיה על הלוחמים אינם מבשרים טובות. חשוב לחשוב על דרכים יעילות וענייניות יותר לניהול המצב, מצופה גם מגורמי ההתיישבות השונים לטפל, להכווין ולהביע דעתם בצורה ברורה בעניין כך שהחיילים יוכלו לבצע את משימותיהם בצורה שמכבדת את תפקידם ואת המציאות הביטחונית הסובבת.