בובת יד
ביום שני הקרוב תיערך אזכרה במלאות שלושים לנפילתו של ישי גרינבאום הי"ד. נפלה בחלקי הזכות והתבקשתי להעביר שיעור לזכרו באזכרה הצפויה, לבקשת המשפחה. מכיוון שלא הכרתי את ישי קודם לכן, נפגשתי עם אשתו, הדס, ולמדתי המון על אדם שהמקצוע הרשמי שלו היה עובד סוציאלי, אבל מלאכתו הייתה תיקון עולם. תיקון, זו המילה ששוב ושוב בכל הקשר הייתה שגורה על לשונו והוליכה אותו בכל הליכות חייו, והוא באמת האמין בכל ליבו שאפשר וצריך לתקן.
בד בבד עם מלאכת התיקון שלו, הייתה לו אהבה מיוחדת לילדים. אולי, כך אני מסביר לעצמי, משום שישי, כמי שהשקיע לילות וימים במגע עם כל צללי החיים, היה זקוק להיפגש גם עם התום שמצוי רק אצל ילדים. בכל שבת אחרי התפילה היה מעביר לילדי השכונה בלוד תפילת ילדים שכללה גם שיעור. יש שיעורים ויש שיעורים, אבל התמונה הבאה תספר את סיפור השיעורים של ישי: בתוך נרתיק הטלית השבתית שלו מונחת בובת יד, מראה הבובה כפני ילד טהורים, לראשו כובע קסקט. "אריאל" קרא ישי לבובת היד, ולא היה ילד בקהילה שלא הכיר את אריאל וספג ממנו ומישי אהבת תורה ואהבת תפילה. ישי גם הקליט דברי תורה למבוגרים, ומאז הפגישה עם הדס אני שומע אותו בכל יום, פרשה אחר פרשה, וכמה הייתי רוצה לשבת עם כל הילדים ולשמוע את אותם דברים עמוקים בשפת הילדים. לא הכרתי את ישי, ובכל זאת אני מלא געגועים.
ילדי המלחמה
בובת היד של ישי זרקה אותי למחשבות על ילדי המלחמה הזאת, שנאלצים להתבגר בקצב שמקדים את הטבע. חשבתי על הילדים של ישי ועל הילדים של כל כך הרבה אבות יקרים שנשארו בלי אבא שיחבק, שיכניס אותם תחת הטלית להתברך, שילמד איתם אחרי בית הספר או ירקוד איתם בשמחת תורה. חשבתי על ילדי העוטף שכל עולמם הילדותי נלקח מהם בכמה שעות ארורות, שאת תוצאותיהן אנחנו משלמים כבר יותר משנה. חשבתי על אלה מהם שהוריהם חטופים, ספק חיים ספק אינם חיים, ואיך אפשר להחזיק תמימות של ילדות עם כזאת התמודדות. חשבתי גם על כל אותם ילדים שכבר יותר משנה אינם חיים בבית משלהם ופתאום חולקים ילדות משותפת עם ילדים רבים בלובי של בית המלון, כשמסגרת הבית ומסגרת המלון מתערבבות זו בזה וכל הגבולות שילדים זקוקים להם הולכים ומיטשטשים.
אבל לא רק על הילדים האלה, שנפגעו ישירות, אלא על כל אלה שילדותם מתרחשת בצל המלחמה. אלה שהמילים ממ"ד ומקלט הפכו לשגרת יומם, אלה שהמילים מוות, חללים ומלחמה הפכו לאורחים קבועים אצלם בהקיץ ובחלום. אלה שמצד אחד הולכים ברחובות ורואים תמונות של ילדים בני גילם או קטנים מהם שנחטפו ממיטותיהם אל הסיוט הכי גדול, ומצד שני התרגלו שמדינת היהודים משיבה מלחמה והופכת את הקערה, וחוו שאפשר ללכת לישון בלילה אפילו כשמאה טילים מאיראן בדרך הביתה. אור וחושך משמשים בערבוביית ילדותם. מה יצמח מהדור הזה נוכל לגלות רק בעוד יותר מעשור, ובינתיים צריך הרבה תפילות ולא מעט מעשים נכונים כדי שהאור בעולמם יגבר.
שואלים בלב
יש לנו, המבוגרים, מין מנהג כזה לחשוב שמה שהילדים לא אומרים ונושאים שהם לא שואלים עליהם – כנראה גם אין צורך לדבר איתם עליהם, שהרי הם אינם מעסיקים אותם. זה מפלט מצוין בשבילנו מעיסוק בכל מה שמביך ולא נעים, ואנחנו משילים כך מעלינו שיחות שנוח לנו לא לקיים. ואיך יידעו הילדים? בסייעתא דשמיא. ככה אנחנו משילים מעלינו כל עיסוק בעניינים צנועים בלי לומר לעצמנו את האמת - שמי שלא מדבר על דברים צנועים גוזר על ילדיו ללמוד אותם באופנים הכי לא צנועים. אנחנו נמנעים מלדבר עם הילדים גם על הסכנות שאורבות להם ממבוגרים לא לגמרי ידידותיים, כי איך אפשר כך להרוס תמימות של ילד. אלא שבלי ההגנות הנדרשות לפעמים נפגעת לא רק התמימות, כי אם הילדות כולה.
ככה זה גם במלחמה. לא כל הילדים שואלים, לא כל הילדים מדברים, אבל יש להניח שאין ילד שלא עסוק בזה. פעם הייתה איזו אשליה שאפשר להעביר חיץ בין עולמם של הילדים לזה של המבוגרים, הטלוויזיה לילדים ולנוער סיימה את שידוריה בשש וחצי, אז התחילה הטלוויזיה בערבית, זמן טוב לארוחת ערב ומקלחות, ואחרי שהילדים הלכו לישון התחילו החדשות והתוכניות של המבוגרים. היום התקשורת נמצאת בכל כיס ובכל מקום, ו־24 שעות תוכניות למבוגרים שלא בהכרח הולמות מבוגרים, וכל ילד חשוף לכל החדשות ולכל השיחות והדיונים, כבר אי אפשר להסתיר.
אין ילד בן ארבע או חמש שלא שמע את המילה "חטופים". אפשר לא לדבר איתו על זה, אבל זה לא ימנע אותו מלדמיין דמיונות. אין כמעט ילד שלא מכיר את תמונותיהם של הילדים והתינוקות שנחטפו, ואם נדמה להורים שלא עוברת בראשו המחשבה שזה עלול לקרות גם לו, נדמה לי שהם משלים את עצמם. ומה יהיה אם ייחטף? והאם יחזירו אותו? וכשאבא יוצא למילואים עם הנשק והחיבוק והמבט המודאג של אמא, הם זוכרים מצוין ששמעו על ההוא שלא חזר, והם יודעים שאפשר שאבא לא יחזור. וכשלא מדברים איתם על הפחד הזה, זה לא מסלק את הפחד, רק משאיר אותם לדבר עם עצמם. הם שומעים הכול, הם שואלים הכול, אולי רק בלב, אבל הלב שלהם ממש חשוב.
אז מה עושים?
אז מה עושים? מדובבים אותם בעדינות, בלי לזרוע בהם את הפחדים שלנו, ומקשיבים באמת, עד הסוף, גם למה שלא פשוט לשמוע, באופן שיבהיר להם שאנחנו כאן לגמרי בשביל כל הפחדים שלהם. ואחר כך אפשר לנסוך ביטחון, לא מן הסוג של "מה פתאום, זה לא יקרה", הם הרי כבר למדו שדברים בלתי נסבלים קורים גם קורים. רק להזכיר להם שמאז מה שקרה חזרנו לעצמנו ויצאנו להחזיר חטופים ולהשיב מלחמה. ולמדנו את הלקח, ואנחנו עושים עכשיו את הדברים הנכונים.
צריך גם לזכור שבצד נפשם הרכה והעדינה, יש גם חוסן של נפש ילדית. הם יכולים לכאוב עד אימה את השכול ואת הבהלה, וכמה דקות אחר כך לשחק ולהשתולל כאילו כלום לא קרה. גם מושגי חיים ומוות, שנתפסים בעיניים המבוגרות בדרך כבדה והרת משמעות, עוברים אצלם במעבדת הטבעיות והפשטות.
בסוף צריך להזכיר להם, וגם לנו, שאנחנו לא לבד בסיפור הזה. יש לנו אבא בשמיים וכדאי לשתף אותו בדאגות ולהתפלל. אפשר ביחד, תפילת הורים וילדים, כמו שישי גרינבאום היה עושה עם ילדי הקהילה בבית הכנסת שבת אחרי שבת. להתפלל ולהיזכר.
לתגובות: [email protected]
כמה אהבת תורה ואהבת תפילה הנחילה הבובה לילדי הקהילה בלוד. הבובה בנרתיק הטלית של ישי גרינבאום הי"ד
ללא קרדיט צילום