ביום בו החל המצור על ירושלים, התברר לציבור הרחב ש...אין שופטים בירושלים.
לנו, חברי הועדה לבחירת שופטים, הנתון המזעזע הזה על משמעויותיו ידוע כבר מספר חודשים, אבל הנה עכשיו נחשף בתקשורת מכתבו הזועק-מרה של נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט משה סובל, המתריע על מצוקה קשה בבית המשפט, ו"חושף" נתונים מדאיגים על המחסור בשופטים: "בית המשפט נמצא במצב בלתי-אפשרי מבחינת היכולת לטפל בתיקים ולהעניק שירות ראוי לציבור" – כתב וקבל כבוד הנשיא סובל, וציין כי מתוך 37 משרות שיפוט שקיימות בבית המשפט, רק 32 מאויישות, וב 3 מתוכן מכהנים שופטים שעומדים לקראת פרישה.
כדי להסביר עד כמה גדול נזקו של המחסור בשופטים, מתאר הנשיא סובל במכתבו, שבפועל נגרם "קושי בניהול הליכים מורכבים ב"מגה תיקים", הכוללים תביעות של קורבנות טרור נגד הרשות הפלסטינית וגורמים אחרים"... אכן מצב קשה, במיוחד אם נוסיף עליו את העובדה ששלושה מתוך 32 השופטים המכהנים מקדישים וימשיכו להקדיש לאורך זמן רב 3 ימים בכל שבוע רק למשפט נתניהו. אבל זו, כמובן, שאלה של סדרי עדיפויות.
מה שמוזר במכתב הזה, היא העובדה שהוא לא נשלח ישירות לשר המשפטים, אלא הועבר אליו ע"י האדם שבגלל עקשנותו סובל וזועק השופט סובל: ע"י השופט יצחק עמית, מ"מ מקום נשיא ביהמ"ש העליון.
השופט עמית יודע היטב, שעל שלחנה של הועדה לבחירת שופטים מונחת הצעה למנות 6 שופטים מצוינים לבית המשפט המחוזי בירושלים, ועוד 9 שופטים ו 2 רשמים לבית משפט השלום בבירה, בשיטת ההסכמות המוצלחת, אותה שיטה בה מינינו עד היום למעלה מ 160 שופטים לכל בתי המשפט בארץ, מלבד ירושלים.
הוא יודע היטב, שמנהל בתי המשפט, השופט צחי עוזיאל, עמל לילות כימים על גיבוש ההסכמות האלה, והוא יודע היטב שכל השופטים המוצעים בה הם טובים וראויים, חלקם הוצעו ע"י חברי הימין שבועדה וחלקם ע"י חברי השמאל, ושכולם מלבדו מסכימים להצעה. והוא יודע היטב, שהוא, והוא בלבד, מעכב את המינויים האלה, משום שהוא מאס בדרך ההסכמות, ובחר בדרך הכוחנית של הטלת צווים ודריסת סמכויותיו של שר המשפטים. אז הנשיא סובל סובל? השופטים סובלים? הציבור סובל? שיסבלו. העיקר – לא לאשר פשרות ולא לקדם הסכמות.
יודעים מה? לא אתפלא אם המכתב של הנשיא סובל ישמש את עמית כדי לקדם פסק דין כוחני נוסף, שיכפה על שר המשפטים מינויים אחרים לחלוטין, כאלה שרומסים את נציגי הימין בועדה. תם עידן ההסכמות – החליט מי שמשמש עדין כמ"מ מקום הנשיא, ואצה לו הדרך לקבל את התואר הנכסף תוך רמיסת שותפיו לועדה וציבור ענק – לפחות מחצית הציבור בישראל – שהם (אנחנו) מייצגים. (אל דאגה, המזימה הזו לא תצלח. התקנים הפנויים של שופטים בכל בתי המשפט בארץ – הוקפאו זה מכבר, כמו כל תקני כח האדם הבכירים במדינה, במסגרת הקיצוצים בתקציב, בשל עלויותיהם הגבוהות, ולא יפתחו אלא בועדת חריגים בה נדרשת הסכמת שלושה גורמים: מנכ"ל משרד המשפטים, מנכ"ל משרד האוצר, ונציב שירות המדינה).
את שיטת המינויים בהסכמות הצעתי כבר בישיבתה הראשונה של הועדה לבחירת שופטים, לפני יותר משנה . "אני רוצה להגיד משהו מעומק ליבי" – אמרתי אז לחברי הועדה – "אנחנו בשעה מאד מיוחדת במדינה שלנו. לי אישית יש עכשיו שמונה ילדים במילואים... לכולנו יש בני משפחה שמסכנים את חייהם במודע למען המדינה, והם עושים זאת כתף אל כתף, דתיים ואנטי-דתיים, ימין ושמאל, נלחמים באחדות מאד גדולה. כל עתיד המדינה תלוי באחדות הזו שלהם... גם אנחנו שיושבים סביב השלחן הזה נקראים לזה ביתר שאת... לנשום עמוק ולא להגיע להתנגשות". הדברים היוצאים מעומק הלב התקבלו, ההחלטה למנות רק בהסכמה התקבלה אף היא, והתוצאות היו מצוינות – כל חברי הועדה למדו להאזין היטב גם למה שחשוב לאחרים, להתחשב בכך, להתגמש פה ושם, ומדינת ישראל קיבלה גם בשורה של אחדות וגם יותר שופטים בשנה מאשר אי פעם. עד שהשופטים, בהנהגת יצחק עמית, החליטו לשים לכך סוף.
"פסק הדין שכפה על שר המשפטים את מינוי הנשיא עד לתאריך מסוים, ובכך נטל ממנו את סמכויותיו בכוחנות, חמור בעיני יותר מפסקי דין קשים רבים" – הסברתי השבוע לאישיות משפטית רמת-דרג עמה נפגשתי – "ודווקא משום שהוא כל כך מיותר. הרי אין שום דחיפות באמת למנות נשיא לבית המשפט העליון, משום שממלא מקום הנשיא מחזיק בכל הסמכויות בהן מחזיק נשיא, ואין שום משמעות מעשית לשאלת המינוי. את העתירה צריך היה לדחות על הסף. היה כאן אך ורק צעד כוחני שמטרתו ליטול משר המשפטים את כבודו, מעמדו וסמכויותיו, ולרמוס אותו אפיים ארצה, בלי לשים לב שהוא מייצג ציבור עצום, שנרמס יחד אתו, בכוחנות". כמה חבל שהשופטים נקטו בצעד הזה!
"ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו: אם-נא מצאתי חן בעיניך, שים-נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת: אל-נא תקברני במצרים" – רש"י מסביר מדוע ביקש יעקב אבינו דווקא מיוסף את הבקשה החשובה לו ביותר - להיקבר במערת המכפלה: "ויקרא לבנו ליוסף – למי שהיה יכולת בידו לעשות", ועוד הוא מסביר: "שים נא ידך" – והישבע!" יעקב אבינו, שבע ימים ונסיון, עושה הכל כדי לוודא שקבורתו במערת המכפלה – מובטחת. הוא משיג מיוסף, המשנה למלך, לא פחות מאשר שבועה. ולמרות זאת, למרות שההישג הנדרש כבר "בכיסו" של יעקב אבינו, עדין מוצא הוא לנכון לבקש את אותה בקשה גם מכל שנים עשר בניו: "ויצו אותם ויאמר אלהם: אני נאסף אל-עמי, קברו אותי אל-אבותי, אל-המערה אשר בשדה עפרון החתי" – לשם מה הוא נדרש שוב לבקשה הזו? ומה כח יש בידי שאר בניו לקיימה? – כך שאלתי אמש את חברי לועדה לבחירת שופטים, לקראת תום הדיון שלנו. "התשובה היא: יעקב ביקש את האחדות בין בניו, הוא לא רצה שאחד עשר ילדיו האחרים ימצאו עצמם נגררים למסע הלוויה ממצרים לחברון רק משום שיוסף החליט והוביל את המהלך, אלא שזו תהיה החלטה משותפת של כולם." – כך אמרתי, ומיד הצטרפה לרעיון השופטת דפנה ברק-ארז, שציינה, שיעקב כבר טעם את טעמה המר של העדר-האחדות בין בניו. כמה טוב היה לו הצטרפו כל שלושת שופטי הועדה שוב לדרך ההסכמות והאחדות בה נהגנו עד כה...
וזו בעצם הבשורה הגדולה במתווה הפשרה שהושג והוצג אתמול, המתווה לחוק לשינוי הרכבה, דרכי פעילותה והחלטותיה של הועדה לבחירת שופטים. לפי המתווה הזה, כולם יהיו חייבים בהסכמות. גם הקואליציה, גם האופוזיציה, גם השופטים – כולם יהיו מחויבים בהשגת הסכמה של הצד השני כדי למנות שופטים. ניטלה זכות הווטו מכל אחד מהצדדים, וטוב שכך.
החוק הזה, שהייתי שותפה לקידומו ואני מברכת עליו מעומק ליבי, יחוקק בכנסת בתוך שבועות ספורים, אך יחול רק מהכנסת הבאה. בכנסת הזו, נאלץ אנחנו, חברי הועדה, לשוב ולחתור לדרך ההסכמות ככל יכולתנו. אני מבטיחה שכך אכן נעשה. טוב יעשה השופט סובל, אם יסייע בידינו, ויציע לשופט עמית להסיר את התנגדותו ולאפשר למנות שופטים מצוינים לבית המשפט שבראשותו. כי דרך ההסכמות זו דרך המלך, זו הדרך שהורה לנו יעקב אבינו, ובה עלינו לצעוד יחד, בע"ה.
שבת שלום, יחד ננצח בע"ה.