עטו הרעילה של בן כספית לא דילגה הפעם על יו"ר הכנסת אמיר אוחנה. וכל כך למה? "התעלם מכל הבקשות לבטל את ישיבות הכנסת לאות הזדהות" עם בני משפחת ביבס.
כך כתב במאמרו הכמעט-היומי ב"מעריב". אני מניח שאם זה היה קורה, הוא היה מבקר את אוחנה שמצא עוד עילה "לבטל את עבודת הקודש של בית המחוקקים".
כזכור, ההלוויה התקיימה ללא פוליטיקאים, לפי בקשת המשפחה. אלא שבן כספית התעלם מכך שהכנסת קיימה דקת דומיה באותה שעה, וזה היה הרבה יותר מכובד מסתם ביטול עבודתה. ח"כים, אילו רצו, ואולי היו כאלה, יכלו לתפוס מקומם בין רבבות ישראלים בצידי הדרך, בעבור מסע ההלוויה הכואב.
כך היה בהלוויית עודד ליפשיץ ז"ל. לצד ח"כים מהמרכז והשמאל, היו בין הנוכחים בקהל המתאבלים ח"כ בועז ביסמוט מהליכוד, ועוד חכ"ל מהליכוד.
אבל מה שחמור יותר הוא, שבית-המשפט המחוזי בתל-אביב לא ביטל ישיבותיו בשעות ההלוויה. ולא עוד, אלא שנתבקש לדין נאשם אחד, ראש הממשלה, שאפילו בקשתו לעמידת דקת דומייה לזכר בני משפחת ביבס לא נענתה על-ידי השופטת שהודיעה: "נמשיך בעדות כרגיל".
את זאת בן כספית אינו טורח לציין או להזכיר, במאמר שכולו צביעות ונופת צופים, על "ישראל היא משפחה". מדוע הכנסת היתה צריכה לשבות ובית-המשפט לא? עם כל הכאב והסמליות של אסון משפחת ביבס היקרה, האם המדינה צריכה לעצור את מהלכה גם בהלוויותיהם בשבוע הבא של צחי עידן, איציק אלגרנט, שלמה מנצור ואוהד יהלומי הי"ד?
אין אחד בינינו שאינו מתאבל על חללינו, מופקרי הצבא, אולי רק אחד בסכנין ועוד כמה שכמותו וגם איזה שניים-שלושה תומכי "פלסטין" בכנסת. אך המדינה בכללותה – ולא רק בכנסת – לא עצרה ואינה עוצרת את מהלך חייה. לצד היגון והאבל שאופפים את כולנו, החיים של "המשפחה הישראלית" נמשכים.
הכנסת בהנחיית היו"ר נהגה נכון כשהמשיכה לפעול. בד בבד כיבדה את זכר שלושת בני משפחת ביבס. לעומתה, בית-המשפט נהג בקלון, כשהמשיך לפעול ואפילו מנע ביטול של דקה מזמנו ה"יקר" כדי להתייחד עם זיכרם של שירי, אריאל וכפיר הי"ד.
המשפט ההזוי הזה של בנימין נתניהו יימשך עד אין-קץ, המדינה תוציא עוד מיליונים כדי לברר מקרה של חשד בשוחד, זמנו היקר של ראש הממשלה (בעת מלחמה!) ייגזל, ובן כספית ימשיך במכונת התרעלה הפרטית שלו, כמוהו כמו הקולגים שלו מ"הארץ".