מאז ומתמיד למדנו שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, אך לא עריצות הרוב. אבל, קל וחומר, דמוקרטיה אינה יכולה להיות, ואסור שתהיה, עריצות המיעוט. הדמוקרטיה הישראלית, ובייחוד אלה בתוכה הנושאים את שם הדמוקרטיה לשווא, שכחו מוסכמה זו.
למרבה הצער יש בישראל לא מעט דוגמאות דווקא לעריצות המיעוט. מיד אחרי בחירות 1977, שבהן ניצח הליכוד את המערך ונקטע שלטון ממושך (29 שנים!) של השמאל, קרא נציג בכיר של השמאל "להחליף את העם". התופעה של אי-השלמה עם תוצאות הבחירות חזרה על עצמה אחרי בחירות 1996, שבהן שוב גבר הליכוד על השמאל. המיעוט סירב להשלים עם הפסדו בקלפי, והביע ומביע בדרכים שונות שלדעתו שלטון הימין (ואפילו "הימין") אינו לגיטימי. ומנגד, מי שניצח שוב ושוב במערכות בחירות רבות פוחד לשלוט ומראה היסוס.
ההססנות קיימת בימין בלבד, וכשזה מנסה לממש את ניצחונו ואת המצע שהובטח לבוחרים, הדברים מוצגים כמהפכה משפטית/משטרית. המחנה האנטי-דמוקרטי, בסיוע תקשורת המגויסת לכך, יוצא אז לרחובות בלפור וקפלן כדי להפיל את הממשלה הנבחרת, וקורא למדיניות הממשלה – גם אם זו לעתים מגושמת ושלומיאלית – בכינוי הגנאי השקרי: "מהפכה".
דוגמה בולטת: אין קדושה בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, ומותר לשנותו, במיוחד כאשר נראה שההרכב הקיים מנציח את אופיו ואת חד-צדדיותו של בית המשפט העליון, ובכך שוחק את אמון הציבור במוסד החשוב. שינוי ההרכב איננו מהפכה משפטית/משטרית. התחזקותה של הרשות השופטת מול שתי רשויות השלטון האחרות – המחוקקת והמבצעת – היא המהפכה המשפטית/משטרית, וזכות היוצרים על מהפכה זו שייכת לאהרן ברק, שחיזק מאד את הרשות השופטת ואת חדירתה לתחומי הפעילות של הרשויות האחרות. מאז הדמוקרטיה הישראלית הפכה לבוקה ומבוקה ומבולקה. מאז מתנהגת הרשות השופטת כרשות-על, מעל הרשויות האחרות, הנבחרות. המשמעות: המיעוט הלא-נבחר חזק מנבחרי הציבור.
לאחרונה כפה השופט יצחק עמית את עצמו והביא לבחירתו כנשיא בית המשפט העליון, בדרך כוחנית ובלתי מקובלת. עמית לא הוכיח תבונה כאשר התחמק מבירור הטענות כלפיו קודם למינויו העצמי. עמית לא הוכיח מזג שיפוטי גמיש ופשרני, והנציח את התהליך של שחיקת האמון החיוני של הציבור ברשות השופטת. למען ההגינות: גם שר המשפטים לא גילה מזג כזה, אם כי היה גמיש יותר מעמית.
דוגמה בולטת אחרת: עודף הכוח של שלוחת הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת: ה- יועמ"שית והפרקליטות. אין כל אפשרות להגזים בעוצמת כוחה של היועמ"שית, שעל פיה יישק דבר במדינת ישראל. היא הפכה מיועצת למושלת. עריצות המיעוט, כבר אמרנו? מהפכה משפטית/משטרית, כבר אמרנו? המשמעות: היועצת הלא-נבחרת חזקה מנבחרי הציבור. אין פלא שבקואליציה – המייצגת את רוב האזרחים – מתרבים הקולות התובעים את הדחתה.
שכרון הכוח של היועמ"שית ושל הפרקליטות הביא את ראש הממשלה אל ספסל הנאשמים, אבל סימנים רבים מעידים על כך שהמשפט המופרך – בזמן מלחמה קשה – עלול להפוך ליום הכיפורים של גופים אלה. גישת "תיקוב הפרקליטות את ההר ואת השכל הישר" מוכיחה את הניתוק של גופים אלה מן המציאות שהתהוותה בישראל כתוצאה מן המלחמה הקשה והממושכת. בעיני ה- יועמ"שית והפרקליטות – ובמידה רבה גם בעיני השופטים – המשך המשפט והטלת מגבלות על ראש הממשלה חשובים יותר מניהול ענייני המדינה והמלחמה. האם השתגענו ?! התעקשותם של גורמים אלה שוחקת את אמון הציבור. קצה נפשו של הציבור שאיננו רל"ביסטי בהתנהגותם המתנשאת והמנותקת של גופים אלה. האינטרס הציבורי מחייב שראש הממשלה יוכל לתפקד ללא הפרעות.
מטבע הדברים נשמעים קולות רבים, בעיקר של רל"ביסטים, הקוראים להקמתה לאלתר של ועדת חקירה "ממלכתית". המעט הנדרש הוא לעיין בספר החוקים: אין בו ועדת חקירה "ממלכתית". מה שנדרש הוא ועדת חקירה מקצועית ואמינה, שתחקור במגמה למנוע את הישנות הכשל הנורא ולא ועדת חקירה תליינית, שהציפיות ממנה הן עריפת ראשו של ראש הממשלה. מי שרוצים ועדת חקירה תליינית כלל לא מעניינים אותם חקר האמת ומניעת הישנות הכשל. ועדת חקירה בראשות השופט עמית או שתתמנה על-ידו לא תזכה לאמונו של רוב הציבור.
איפה היו אותם רל"ביסטים בימי אוסלו, קונספציית "פתרון" שתי המדינות ואספקת רובים למחבלים "הטובים" של רב-המחבלים ערפאת ורבבות מחבליו שהוכנסו ארצה מגלות טוניס, במסגרת "שלום" אוסלו שהוביל למלחמת אוסלו ?! אפילו היום הם דורשים את שקר "פתרון" שתי המדינות (תחת שם הקוד "היום שאחרי"). הצבועים לא דרשו אז ועדת חקירה "ממלכתית". ועדת החקירה שצריכה לקום היום צריכה להתחיל את חקירתה מן האירועים שהובילו לקונספציה של אוסלו. הקונספציה של העדפת אש"ף ורשות הטרור הפלשתינאית אינה פחות מסוכנת מהקונספציה של העדפת חמאס.
ועוד דוגמה: תפקודה השנוי במחלוקת, בלשון המעטה, של הפרקליטה הצבאית הראשית. פגיעה בחיילי צה"ל על-ידי העדפת שיקולים משפטיים צרים על-פני שיקולי ביטחון לאומי פוסלת אותה מלכהן בתפקידה הרם ועתיר הכוח. כך גם פרשנות מחמירה של החוק הבינלאומי באופן המגביל את יכולת הפעולה של כוחותינו. כך גם הכשל המתמשך בהגנה המשפטית על חיילי צה"ל ומפקדיו מפני תביעות וחקירות בינלאומיות מצד גורמים אנטישמיים. ומנגד דאגה בלתי נלאית לתנאי כליאתם של מחבלי הנוח'בה.
ובתחום אחר: עריצות המיעוט החרדי, מיעוט שאינו מתגייס, אינו משרת, אינו משלם מסים. החריצות הרבה שראש הממשלה מגלה בכל הקשור להעדפת מיעוט זה שוללת את זכות הקיום של ממשלתו. החרדים צריכים לשאת בעול כמו כל בני ה- 18, ואין צורך בחוק מיותר ומקומם שינציח את המציאות של השתמטותם אומנותם.
אין בכל האמור לעיל כדי לגרוע מחובתו של ראש ה- שב"כ לחקור לאלתר מעשים פסולים לכאורה המיוחסים לחפרפרות לכאורה בלשכת ראש הממשלה, והתרועעותם עם גורמים קטאריים – תומכי האויב ו"המתווכים" כביכול – במהלך מלחמה. והנה, במקום להעריך את ראש ה- שב"כ על כך – גוברים הקולות הדורשים להדיחו. ריח לא טוב, בלשון המעטה, עולה מן "האקווריום" של ראש הממשלה.
לא ברור מי הם אותם "יועצים" בלשכת ראש הממשלה, מה כישוריהם, מהו הניסיון שהכשיר אותם להימצא בקרבת ראש הממשלה הנבחר ולהשפיע משם על חיינו ו(חוסר) ביטחוננו. ה"יועצים" מזכירים את ה"ילדים" שאיתם נועץ המלך רחבעם: "וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו" (מלכים א', י"ב, ח'). מומלץ לראש הממשלה להיפטר מן ה"ילדים" שעלולים לגרום לו ולנו צרות רבות, ולעבוד בשיתוף פעולה עם ראש ה- שב"כ המנוסה, במקום להדיחו.