השבעה באוקטובר ויום השואה אינם אותו דבר לא רק מבחינת כמות הנרצחים (רק כדי לסבר את האוזן – ביום אחד בשואה, בה' חשוון תש"ד, נרצחו כ 43,000 יהודים), אלא בראש ובראשונה מבחינת המצב הלאומי של העם היהודי.
השואה הייתה המסמר האחרון בארון הקבורה של הגלות שנמשכה כאלפיים שנה; אלפיים שנה שבהם טבחו בעם היהודי שהיה ללא ארץ, מדינה וכוח מגן.
השבעה באוקטובר הוא ללא ספק אחד הימים השחורים בהיסטוריה של העם היהודי אולם הוא נמצא ברצף ההיסטורי של שיבתנו לארץ, שיבה שבתוכה יש גם נפילות ואסונות. השבעה באוקטובר הוא חלון הצצה אפל לימי הגלות; ארבע עשרה שעות של חשכה שבהם טעמנו טיפה מרה מכוס התרעלה ששתו סבינו וסבתותינו על בסיס יומי. לאחר ארבע עשרה שעות, ולמעשה כבר במהלכן, מדינת ישראל התעשתה והשיבה לאויביה מלחמה. אז נכון, ההפתעה גדולה והמכה קשה וכואבת, אבל ברוך השם יש מדינה, ויש צבא, ויש לוחמים גיבורים שהתעשתו ומנעו אסון הרבה יותר גדול.
משפטים פרוגרסיביים (גם מהכיוון הדתי אגב) כדוגמת "מדינת ישראל נגמרה בשביעי באוקטובר"; "חזרנו לימי השואה"; "לא התקדמנו כלום בשמונים שנה האחרונות"; "הוכח שהמפעל הציוני הוא כישלון" – לא מחמיאים לאינטליגנציה ולאישיות המוסרית של אומריהם; בלשון המעטה.
מדינת ישראל לא נגמרה בשבעה באוקטובר; לא חזרנו לימי השואה; ובוודאי שהעולם והעם היהודי התקדמו פלאים בשמונים שנה האחרונות. ציינו בכאב את יום השואה, ונציין בכאב את יום הזיכרון שיקבע לזכר האסון שפקד אותנו שנה שעברה – אולם לא נהיה כפויי טובה לקדוש ברוך הוא שמקדם אותנו מדור לדור ומשנה לשנה.
הרע עובר, הטוב מתגבר. בעזרת ה'.