במהלך ההיסטוריה שלנו כעם, למדנו שלא תמיד הצלחנו להפוך כאב לצמיחה. לא פעם עמדנו בתוך שכול, בתוך אובדן, מבלי לדעת איך ממשיכים.
כך היה כבר במלחמת העצמאות – מלחמה שנפתחה עם בעקבות הכרזת האו"ם בנובמבר 1947, אך לוותה בקרבות קשים, במצור על ירושלים, באובדן של יותר מ-6,000 חללים, שהיוו כמעט אחוז מאוכלוסיית המדינה באותה תקופה. עם ישראל קם לתחייה, אך שילם מחיר כבד שכמעט מוטט את רוחו.
גם במלחמת ששת הימים, למרות הניצחון המהיר והמרשים, ובוודאי במלחמת יום הכיפורים – חווינו מכות נפשיות עמוקות. יום כיפור 1973 הפך לסמל של טראומה לאומית: ההפתעה, ההלם, מספרי ההרוגים והפצועים, והתחושה שמשהו בסיסי נשבר באמון הציבור ובביטחון העצמי הלאומי.
אבל נדמה שכעת, במלחמת חרבות ברזל, משהו השתנה. על אף נקודת פתיחה קשה וכואבת ב 7.10, שמחת תורה, בתוך הכאב העמוק, אנחנו רואים גם תעצומות נפש יוצאות דופן. את הבחירה להילחם לא רק באויב שמולנו – אלא גם להילחם על הנרטיב, על האמונה, על התקווה. אנחנו רואים גאווה לאומית שנובעת מתוך הלחימה, מתוך מסירות הנפש, מתוך ערבות הדדית עמוקה.
מה גורם לשינוי המציאות, מה נותן כוח לאנשים שחוו שכול וכאב לקום ולהמשיך הלאה?
משמעות – רבים מוצאים כוח במתן משמעות לאובדן . כשהכאב הופך למניע – להנצחה, לפעולה, לשינוי – הוא הופך ו לדבר שניתן לעמוד מולו. כאשר הורים מעניקים למות בנם בקרב משמעות, משלבים את מותו כחלק מתהליך לאומי של ניצחון וגאולה, הדבר מעניק להם כוחות..
קהילה ותמיכה – היכולת להיות מוקף באנשים שמבינים אותך, שמכילים, שמקשיבים, שנותנים תחושת שייכות גם כשאתה שבור – היא קריטית. עם ישראל התאחד בעוצמה כתוצאה מאירועי השביעי באוקטובר חיבק וחיזק את מעגלי הנופלים, החטופים והפצועים.
זיכרון חי – במקום להשאיר את המתים מאחור, רבים “לוקחים אותם איתם” – מדברים עליהם, ממשיכים לפעול בשמם, מגשימים חלומות שהם לא הספיקו. משפחות רבות בחרו לקחת את דמות יקירם בשנה וחצי האחרונות, ולהוביל דרכו מסע של לימוד, ערכים, ציונות. הסינרגיה שאנו מרגישים במפגשים בהם אנחנו מספרים על גלעד שלנו, החיבוק והשותפות בנשיאת הזיכרון הינם כלי עזר עוצמתי.
תקווה לאחרים – יש מי שמוצאים נחמה ביכולת לעזור לאחרים במצבים דומים. להפוך את השבר האישי למקום שממנו אפשר לחזק אחרים. במלחמה זו הדבר הפך לתופעה, לא למציאות נדירה. הקמת פורום הגבורה, בו חברים למעלה מ 350 משפחות שכולות, מכל קצוות הארץ, קבוצה אדירה של אנשים שכל המחבר ביניהן, הינו הרצון לתעל את הכאב למקום של תקווה, של חיזוק עם ישראל.
אנחנו, משפחת ניצן, חיים את זה בגוף ראשון. גלעד שלנו, לוחם סיירת גבעתי, נהרג עם חברו יונדב לוינשטיין ומפקדו יהודה כהן כשהסתער על האויב תוך שהוא מציל את חבריו. הוא עשה זאת כפי שחי – באמונה, במסירות, באהבת הארץ והעם. נתינת משמעות למוות של גלעד, החיבוק שקבלנו מהמשפחה, קהילתנו וקהילות רבות בארץ, הבחירה לא להעלים אלא לזכור, וכמובן הקמת פורום הגבורה והרצון להעניק תקווה וכוח לעם.
מבחינתנו הסיפור של גלעד אינו מסתיים ביום הזיכרון . בביתנו "יום הזכרון" מגיע כל בוקר. ואנו בוחרים יום יום לקחת את דרכו – את הדמות, את היכולות, את האור – ולהפוך אותן למצפן. אנו לא מתמודדים עם החושך – אלא מגבירים את האור. בוחרים בצמיחה, לא בשקיעה.
כך גם כעם – אנחנו לומדים שהכאב לא חייב לשתק. ביום הזיכרון וביום העצמאות תשפ"ה, 2025 כולנו מבינים שהכאב יכול דווקא להוליד תקומה. שהפסוק “כי נפלתי – קמתי” איננו רק מילים – אלא בחירה יומיומית. ביום הזיכרון אמנם הדגל יורד לחצי התורן, אבל הוא לא נשאר שם. הוא נמתח בכוח לאחור – כדי להתרומם בגאון לראש התורן ביום העצמאות.
דווקא מתוך שכול – נולדת תקווה. דווקא מתוך אובדן – נבנית תחייה. דווקא מתוך גלעד, שנפל כשהציל חיים – אנחנו בוחרים לחיות ולהחיות
יעקב ניצן הוא אביו של גלעד ניצן ז"ל שנפל בקרבות ברצועת עזה וחבר פורום גבורה