אפרים יכמן
אפרים יכמןצילום: דובר צה"ל

הייתי בשמירה, לבד. הערב ירד לאט, ורגע לפני שהצפירה אמורה הייתה להתחיל – עמדתי דרוך, ממתין לרגע ההשתהות הלאומית, לתקתוק הפנימי שעוצר את כל הארץ לזכר הנופלים. אבל היא לא הגיעה.

מסתבר שלא שומעים אותה כאן, ליד הגבול.

וזה, באורח מוזר אך מדויק להכאיב, מרגיש כמו אנלוגיה ליום הזיכרון בצבא. אתה מנסה לזכור. מנסה לכתוב על חברים שאינם. מנסה להרגיש משהו חד, נוקב, שמבטא את העוצמה של האובדן – ומגלה שהרגש מגיע עמום. כאילו הדרך בין הלב לבין הזיכרון נקטעה איפשהו.

חשבתי על אפרים. אפרים יכמן.

(קצת בייניש — תחזיקו ראש:) פעם דיברנו על מבחן לזוגיות, או אולי לחברותא: כשבגמרא כתוב "והתניא" — האם אתה מיד מניח שמדובר בקושיה? או שייתכן שתראה בזה חיזוק?

וזו לא שאלה תלמודית גרידא. זו שאלה של מבט. האם אתה רואה את מי שמולך כמי שבא לערער – או אולי כמי שמבקש לתמוך, לחזק, להוסיף נדבך. זה היה אפרים.

היכולת לראות טוב. הרצון להקשיב באמת. האמונה שדווקא מתוך המפגש עם השונה, עם המאתגר, עם הדומה-אך-אחר – יכולה לצמוח אחדות. לא אחדות רופפת או מזויפת, אלא כזו שמתעקשת להיבנות גם כשקשה, דווקא כשכואב.

השנה, לא שמעתי את הצפירה. אבל אולי דווקא מתוך השקט הזה – מתוך הניסיון להקשיב בכל זאת – שמעתי משהו. משהו מאפרים.