חזרה ללחימה. ובסוף יום העצמאות שעשינו בעוטף עזה בישוב עלומים. ובסוף המנגל המסורתי, כשכולנו שבעים. נגשו אלינו הבנים והחתנים ואמרו לנו נבוכים ומתנצלים.
"אמא-אבא כנראה שאנחנו יוצאים שוב למילואים". כי יש שמועות שחוזרים לתמרן ושאת הלחימה מרחיבים.
ונשימתנו נעתקה. וליבינו החסיר פעימה. ובבת אחת חזרה הדאגה הנוראה. וקיווינו שלא. ובדרך חזור עצרנו ליד המיגונית של ענר שפירא וזו שמולה. והחתן שלנו, שפינה משם גופות, סיפר בקול שקט וכואב מה היה. ופתאום המילים הערטילאיות "חזרה ללחימה" ו"שוב מילואים".
הפכו להיות החובה להגן מפני מוות אכזרי של חיילים ואזרחים. והפתרון היחיד שלא יהיה עוד סבל וכאב של חטיפות וחטופים. וההכרח לחסל בכוח ובעוצמה את תאבי האונס והדם האכזריים. ושתקנו כל הדרך הבייתה והרהרנו.
על המשמעות העמוקה של יום הזכרון ויום העצמאות שהרגע עברנו. ועל הקריאה אחרונה של יהונתן 'עכשיו תורינו'. ועל החובה הקדושה לאפשר חיים לנו ולילדינו. והיינו מוכנים. והסכמנו.