ילדים בלי מורה הם ילדים בלי מדינה

ערב. פנים. בית. כל בית בישראל.

אבא ישראלי, מסיים שטיפת כלים, מנגב ידיים במגבת משובצת כחולה לבנה, לוקח את הנייד ליד "עוד פעם שביתה מחר! אני לא יכול להיות עם הילדים, מה יש לך מחר?"

אשתו נכנסת לפריים, יושבת על הספה, הררי כביסה מקופלת מימינה, לשמאלה גבעות שטרם קופלו

"לא לא, אני בפרזנטציה תשע וחצי מחר, אין מצב בעולם, דבר עם אמא שלך?"

"איזה אמא שלי, היא בגיאורגיה בטיול, זה או את או אני. נמאס כבר מהמורים האלה והשביתות שלהם!!!"

זה התסריט הרגיל. הוא גם קרה הפעם בחלק מהבתים, אבל בחלק גדול מהבתים בישראל הסרט הזה מסתיים אחרת. הוא מסתיים בהבנה, הפעם סופית ואחרונה, שכולנו, הורים ומורים ובעיקר תלמידים, הם קורבנות של הממשלה הזו. בשישי בערב הוצאנו עצומת תמיכה בעובדות ועובדי ההוראה, במוצש כבר היו אלפי חותמים מכל רחבי הארץ.

למה זה קורה? כי רק החינוך – אותו מרחב שבו כולנו נפגשים בניווט היומיומי בין מחברת חשבון לכריך – מצליח להפוך תיאוריה כלכלית מופשטת לכאב בטן אמיתי. משרד האוצר קיצץ באפריל -3.3 % משכר עובדי המגזר הציבורי; מנגנון הפיצוי שהבטיח לעובדים אחרים דילג על המורות והמורים, והותיר אותם עם תלוש מקוצץ ועם פגיעה בכבודם המקצועי, כשהם רואות ורואים את מורי מוסדות הפטור החרדים מוחרגים כמובן.‬

רוב הישראלים, “הדוממים”, לרוב אדישים לשפה הגדולה של תקציבים, סעיפים, פנסיות. אבל כשהגֵן הציבורי, או הכיתה, נסגרים לשעה, פתאום מתברר מי באמת “מנופח” ומי פשוט מחזיק את הגן עדן-גן ילדים שלנו על-הגב. הילד נשאר בבית, אבל הפעם אתה מבין שלא “המורים מאיימים עליך”, אלא שמישהו בממשלה החליט שחינוך הוא סעיף קוסמטי שאפשר לגרד ממנו עוד כמה מאות מיליונים.

כבר יותר מעשור שמטפטפים לנו את תורת ה“חליבה מהמדינה”: לחשק את המגזר הציבורי, לשבור את האיגודים, להפוך שירות לאומי למיקור-חוץ. זו הייתה מנגינת-הרקע של פורום קהלת, תוכניותיו של בצלאל סמוטריץ’, ולפעמים גם של נתניהו עצמו – חזון צלול של אזרחים-צרכנים שמקבלים שובר ביד ורצים לבחור “ספק חינוך”. דוקטרינת “הכול שוק” נשמעת הגיונית כל עוד היא מתנגשת בבירוקרטיה אנונימית. אבל ברגע שהיא פוגשת את המחנכת של כיתה ג’ 2, הרציונל מתפורר. פתאום זה לא “תקציב” – זו נטע, שמלמדת את הילד שלך לקרוא, לחשוב, לאהוב, לחמול, להרגיש חלק.

השבר ברור: הממשלה קיצצה ועברה הלאה, לפזר כספים קואליציונים, להמשיך במלחמה יקרה ללא יעדים ברורים, אבל הפעם, ההורים, בניגוד לכל ציפייה, שלפו ציפורניים. במקום שהורה יכעס על המורה “שנתקעה אותנו עם הילדים”, הוא מזהה מי באמת נתקע – המורה עצמה.

והנה הפרדוקס: דווקא שדה החינוך, שמזמן הפך למכרה הפרטה ומכירת ערכים, הפך לזירה האחרונה שבה רוב הישראלים מרגישים עדיין בעלים – לא לקוחות. אנחנו לא קונים “שעות הוראה”; אנחנו מפקידים ילדים בידיים אנושיות. הזדהות עם המורים זו הצהרת בעלות על החלום המשותף: שמדינה יכולה להישען על מקצועיות, סבלנות וכבוד.

היציאה התמוהה של סמוטריץ', איש חד בדרך כלל, שמצפה מהמורים ומההורים להיכנס תחת אלונקת המלחמה, מצביעה על הניתוק ההולך והגובר של הממשלה מאזרחיה, וגם ממצביעיה. הוא חשב שהוא ינופף בקלף המילואימניקים וכולם יעברו למצב 2 על האגרופים, אבל הוא שכח שמאחורי חלק גדול מהמילואימניקים עומד ילד בן 4 שאין לו מסגרת, ואשה שהממשלה חתכה לה אלפי שקלים מהשכר השנתי.

בסופו של דבר הכול מתכנס לתמונה אחת: הממשלה מול מחברת חשבון של ליאור בכיתה ד’. מי מנצח? תלוי אם אנחנו מוכנים לראות שהמאבק הזה איננו רק על כסף, אלא על ההסכמה הבסיסית מהי המשמעות של מדינה. קיצוץ שכר המורים, ברוב חסדו, הציב־לנו מראה פשוטה: ילדים בלי מורה הם ילדים בלי מדינה. ומדינה שמסבירה לילד שהוא “עלות” במקום “ערך” – תצטרך להסביר לו מחר למה לעזאזל כדאי לשלם במס.

כאשר נחתמו ההסכמים הקואליציונים של הממשלה הזו, לפני שנתיים וחצי, עוד לפני ליל המטריות וההפיכה המשטרית, חתמו עשרות ראשי רשויות על מכתב התנגדות לאבי מעוז ולביזה התקציבית והערכית שמבצעת הממשלה הזו במערכת החינוך כולה ובחינוך הלא דתי בפרט. לא בכדי, זו היתה יריית הפתיחה במאבק העיקש שאנחנו מנהלים מאז כנגד הממשלה החולה הזו.

שדה החינוך הוא הבטן הרכה של הממשלה הזו. שם המקום שבו אפשר "לראות להם" בצורה השקופה והברורה ביותר. שם רואים את הכספים הקואליציוניים המשוגעים למוסדות החרדיים שמנוהלים על ידי מפלגות, שם אפשר לראות את עמותות הימין המסיונרי שנהנה מתקציבי עתק, שם אפשר לראות את ההתעמרות של הממשלה במורי ישראל. שם אפשר לראות איך יואב קיש, שר החינוך, עושה קולות רקע, בעוד שיירת הכספים הקואליציונים עוברת.

אנחנו, ההורים, עובדות ועובדי ההוראה, צריכים גיבוי פוליטי ציבורי ותקשורתי. אנחנו צריכים להשאיר את סוגיית החינוך על סדר היום התקשורתי, הפוליטי, הציבורי, כל הזמן. חינוך זה החיים עצמם. ואת החיים האלה הממשלה הזו מסכנת.

הכותב הוא ראש משמר החינוך הממלכתי