1. סתיו תשס"ז. קצת יותר משנה אחרי מאבקו נגד הגירוש מגוש קטיף, מוצא הציבור הדתי לאומי את עצמו בחזית מאבק ציבורי נוסף. הפעם לא מול הנסיגה בפועל מחבלי ארצנו הקדושה, אלא מול דברים הגורמים לנו לסגת ממנה, כפי שנקרא בשבת הקרובה, בשתי פרשיותיה.
זכורני היטב את הרוחות שנשבו באותם ימים במחננו. הן היו סוערות. המצעד הידוע בגאוותו ובהתרסתו כלפי שמיא, מתעתד להתפרץ לראשונה גם לתוככי עיר הקודש והמקדש. "מה להפגנת גילוי עריות ולטרקלין של מלך?!"; כולם דיברו על זה, כולם הזדעזעו מזה. רבבות מציבורנו, מרכז ישיבות בני עקיבא, כל האולפנות, כל תנועות הנוער, כל המכינות והמדרשות – כולם התארגנו להתאסף לעצרת תפילה ומחאה. "מצעד העוז והענוה" – כך היא כונתה. ההתארגנות הגדולה נשאה פרי, והמצעד השני, שאמור היה לצעוד בפרהסיא ברחובות העיר – הועתק למתחם סגור. בעקבות כך, נענה מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל לבקשת המשטרה והורה לבטל את מצעד העוז והענווה. אגב, הרב אמר שהיה מתאים לקיים את המצעד השני דווקא במקום אחר. איפה? מפאת חריפות דבריו אסתפק בלהציע למתעניין למצוא זאת בקלות בעצמו.
2. יותר מח"י שנים חלפו מאז, ונראה שעכשיו, כשהגענו לשנת "העֹז" למדינת ישראל, העוז והאומץ בענין קריטי זה קצת התאדו. מאז - המצעד צועד מדי שנה בחוצות העיר, באין (כמעט) פוצה ומצפצף. גם השיח השתנה. בהעדר מחאה ראויה - קולות המנרמלים "גיוון מגדרי", "סוגי משפחות" וכדו', שעד לא מזמן היו נחשבים הזויים, החלו לחדור אפילו למחוזותינו.
3. אבל נראה ששיא החילול השם בהקשר זה תוכנן לשבוע שעבר. מעטים האיסורים שבתורה המכונים על ידה בתואר הלא-מחמיא: "תועבה" (כפי שנקרא השבוע פעמיים), אבל משום מה החליטו פה, בהחלטה הזויה, לפאר את המדינה היהודית ביום חגה דווקא על ידי מי שמקדם את מה שהתורה מתעבת. ועוד יותר הזוי שזה קורה דווקא כשהאמריקאים והבריטים מתחילים קצת להתנער מהטרלול הפרוגרסיבי; ועוד יותר הזוי שזה נקבע דווקא על ידי שרה מהמחנה הלאומי, מירי רגב, שטוענת שדרך של כריתת אברים וטשטוש זהויות מהוות "פריצת דרך" ו"סמל של שוויון וגאווה"; והכי הזוי זה שכל ממשלת ה"ימין על מלא" שותקת על מלא. העיקר שלפני הבחירות דיברו כל סיעות המחנה הזה על "זהות יהודית".
קראתי שעם הדלקת המשואה שלה פנתה אותה דמות לנוער ואמרה לו: "אני מוסרת את הלפיד אליכם. האש הזו בידיים שלכם. לכבוד העולם שתבראו, שבו האור ינצח את החושך". בול! איזו הגדרה מדויקת וקולעת לוויכוח: האם יש בורא לעולם הזה, ש"זכר ונקבה ברא אותם", או שאנחנו נברא עולם חדש, בו כל אחד יחליט אם הוא איש או אישה או שניהם. האם יש מי שהוא "יוצר אור ובורא חושך", או ש"אור" ו"וחושך" הם מושגים שמתעדכנים 24/7, לפי הזיות התקופה.
4. הטקס אמנם בוטל, והשידור נגמר, אבל הדיון העקרוני-חינוכי שהתלווה אליו רחוק מלהסתיים. טרם הספקנו לנשום לרווחה על ביטול החרפה ההיא, וכבר נתבשרנו שבעוד כחודש מתוכנן להתקיים שוב המצעד הזה בבירתנו הקדושה.
הציבור הדתי לאומי חייב להתעורר כבר כעת ולפעול בכל דרך לביטול החרפה הזו. נבחרי הציבור שלנו חייבים לאזור עוז ואומץ ולהפסיק לשתוק בענין זה. שמא תאמרו: "זה לא הזמן למאבקים האלו! בעת מלחמה עלינו להיות מאוחדים, לעסוק במחבר ולא במפריד!" - אדרבה, אני אומר, היא הנותנת! דווקא בגלל שאנחנו כרגע בעת מלחמה – למה לאפשר את המצעדים האלו – שמהווים "אצבע בעין" להמוני יהודים החפצים ביקרתה של קדושת המשפחה היהודית? מילא מפגינים בזמן מלחמה נגד נתניהו, נגד הממשלה, ניחא, אבל למה לאפשר הפגנה נגד ה' יתברך, ועוד בעיר שאנחנו מתפללים כל יום שישוב אליה ברחמים?!
5. נבהיר: אנחנו לא עוסקים פה במה שאנשים עושים בביתם הפרטי. כמובן שאנחנו שואפים שכל עם ישראל ישוב לחיי תורה ומצוות מלאים, אבל אנחנו במדינה דמוקרטית. אם לדוגמא מישהו יחליט מחר שהוא מקים לו פסל בבית ומשתחווה אליו – זה ענין פרטי שלו מול בוראו. אבל שלא יעשו הפגנות של עבודה זרה בארצנו! או אם לדוגמא מישהו יחליט מחר שהוא לא "מרגיש הזדהות" עם הידיים שלו ויכרות אותן, ויצליח איך שהוא לתפקד – נרחם עליו, אבל לא ניתן לו פרס ישראל על "פריצת דרך"... אנחנו מדברים פה על הפרהסיא של מדינת ישראל. אנחנו עוסקים פה בשאלה אם אנחנו מדינה יהודית או מדינת כל מגדריה.
6. האם יש קשר בין הנבחרים להדליק משואות בטקס לבין השריפות שהשתוללו בפאתי ירושלים? אין לנו יכולת להתנבאות כיום, ואיננו יודעים חשבונות שמים. אבל כמו רבים וטובים, גם אני חשתי ששתי העובדות הללו - העובדה שלראשונה הוחלט בטקס זה לפאר את הטירוף הנ"ל, והעובדה שלראשונה טקס זה בוטל – הן לא קוים מקבילים... אבל איך שלא יהיה, כבר כתב הרב קוק זצ"ל, בבואו לבאר מה מיוחד וחמור כל כך בחטאים אלו, עד שהם גורמים לארץ "להקיא אותנו" (כלשונה החריף של התורה בשתי הפרשיות הקרובות, אחרי-מות וקדושים):
"הכח הראשי הפועל בחיי הכלל להתכונן לאורך ימים, היא קדושת המשפחה, כבודה ושלומה. כשהיסוד הזה פורח יפה – הוא הולך ומתענף אח"כ לחיי עם שלם בתור משפחה אחת קדושה וטהורה" – כלומר עם ישראל בנוי על גבי היסוד של משפחות-משפחות. שמירת קדושת המשפחה בישראל היא הבסיס שעליו נבנה העם כולו. המשפחה היא סלע קיומנו כעם. אבל להיפך: "מה שמביא שואה כללית (!) על היסוד המרכזי של החיים הכלליים ומחשיך את כל מאור וכל טוהר שבהם – הוא גילוי עריות" – שמעתם מה מחשיך? התפיסות שמקדמות גילוי עריות, או מי שזועק כנגדן?
ממשיך הרב קוק ומבאר: "כשהיסוד הטוב שראוי להיות לברית-עַם (=המשפחה) נלקה, שוב הכח העממי מבקש (להישען על) סמוכות שאין בהן יסוד ממש" – כשהבסיס המשפחתי נפגם, אין יסוד איתן לחיי עם ישראל בארצו – "עד שחיי החברה מוכרחים להירקב מעומק שורשיהם, וסוף כל סוף לא תמצא תרופה כי אם הגלות..." מעדיף להסתפק בזה ולעצור את הציטוט פה. ה' ישמור וירחם. חכם עדיף מנביא.
הכותב הוא ר"מ בישיבת "שלום בניך", ירושלים