התחלה// לפני 49 שנים, נולד וגדל בירושלים. הבכור משישה אחים.
אבאמא// אבא רפי, בן 74, במקצועו חשמלאי, כיום בגמלאות. יליד הארץ. "מבחינתי הוא דמות מופת והערצה בנתינה ובחסד ובמטרות שהוא מציב לעצמו ומגשים".
אמא סימה, בת 72, במקצועה הייתה מנהלת רפואית בבית החולים שערי צדק. כיום בגמלאות. "אמא היא זו שמעודדת את כולנו להמשיך ולעשות למען אחרים, ראש גדול, חושבת על כולם. רגישה ומשפחתית".
וולי// שמו הפרטי הוא אליהו, אבל מכיתה ג' זכה לכינוי וולי, קיצור שם משפחתו, "ומאז זה רץ איתי בכל מקום". גדל בשכונת רמת אשכול בירושלים. ביסודי ובחטיבת הביניים למד בישיבת חורב ובהמשך בישיבת מבשרת. "הייתי תלמיד מאתגר. ספסל הלימודים ואני לא היינו החברים הכי טובים, אבל תנועת הנוער עזרא הייתה באותן שנים מרכז עולמי".
עזרא// היה חניך ומדריך בעזרא סניף מרכז. "תקופה מסוימת הייתי גם קומונר בסניף. הזהות שלי התגבשה במקום הזה, אם זה באחריות לכלל ישראל וברצון לתרום ולעשות, ואם זה בחשיבה איך לגדל ולהצמיח את הדור הבא. עד היום החברים הכי טובים שלי הם מהסניף".
הטקס// "עד היום, במשך 32 שנה, אני מפיק את טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בסניף. לטקס הזה מגיעים אלפי אנשים, בוגרים, הורים וחניכים. זה טקס מאוד מוכר בירושלים. בשנה שעברה זה היה כמה חודשים אחרי שאריאל שלי נהרג, וזה היה לי מאוד מורכב, אבל גם כבוד גדול לעלות לבמה ולספר עליו. לצערי עברתי מארגון האירוע מאחורי הקלעים אל הפרונט, דבר שלא הייתי רגיל אליו".
מכונן// כשהיה בן 14 נקלע לתאונת דרכים קשה וזה היה אירוע מכונן בחייו. "נסעתי עם אבא באזור כרמיאל, ופתאום ראינו תאונה חזיתית בין שני רכבים. אמרתי לאבא: בבקשה תעצור בצד, ורצתי לטפל בפצועים. טיפלתי שם בזוג הורים עם תינוק. בסוף, כשהגיע האמבולנס, הפנו את הפרמדיקים אליי לקבל פירוט על מצב הפצועים. מבחינתי זה היה אירוע מכונן, כי הוא לימד אותי שיש לי משיכה לתחום רפואת החירום". במשך השנים התנדב במד"א, כיום משמש נהג וחובש בכיר בארגון.
צבא// למד בישיבה הגבוהה 'שבות ישראל' באפרת, נישא והתגייס לצבא. "כשהתגייסתי הייתי כבר אבא צעיר לאריאל. בצבא הייתי מפיק אירועים במסגרת הרבנות הצבאית". אחרי שלוש שנים השתחרר ופתח עסק בתחום הפקות אירועים. "זה היה לי טבעי, כי מגיל צעיר הייתי מארגן אירועים".
ווליום הפקות// "את ציוד ההגברה הראשון שלי קיבלתי בגיל 16 מקרוב משפחה, והתחלתי לעשות אירועים בסניף. לאט לאט זה התפתח וגדל והתמקצעתי בתחום של הפקת אירועים גדולים, פסטיבלים, טקסים וכנסים מהשלב הראשון של התכנון ועד לביצוע. עשיתי הרבה הפקות גדולות, כמו הופעות של אברהם פריד, שוואקי וחנן בן ארי, צעדת הל"ה ועוד".
אב שכול// לאורך שנים הפיק טקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה וטקסי יום העצמאות, עד שהפך בעצמו לאב שכול. "כבר 15 שנה אני מפיק את הטקס של יום הזיכרון בגוש עציון, שהפך בשנה האחרונה למשמעותי בהרבה ומאתגר בשבילי. אריאל שלי קבור בבית העלמין בכפר עציון. שעה לפני הטקס אני מחליף כובע ממפיק לאב שכול ונכנס למוד של התמודדות אישית ומשפחתית".
מילואים// במילואים משרת בחטיבת עציון. "לפני תשע שנים נכנסתי לתחום הרפואה בחטיבה והתחלתי לפקד במילואים על צוותים רפואיים. זה אומר להגיע ראשון לאירועי פח"ע ולטפל בכל אירוע. אני מגיע ראשון גם בתפקידי האזרחי כאיש מד"א". כיום משמש נהג וחובש בכיר במד"א ואחראי גזרת עציון. "העיסוקים שלי יצרו חיבור חשוב בין הצוותים הרפואיים הצבאיים לצוותי הרפואה האזרחיים".
7 באוקטובר// "בגלל תפקידי כאחראי תחום רפואה, קיבלתי את הידיעות על הנעשה בדרום מוקדם בבוקר ומיד הבנתי שמדובר באירוע חירום חריג. בתשע בבוקר כבר הייתי בחטמ"ר וגייסתי את החיילים שלי. בזמן הזה אורי, הבן שמשרת בקבע, היה בגבול הצפון ושני הבנים האחרים גויסו באותו יום. הבנתי שאנחנו במלחמה קיומית על הארץ שלנו".
למלחמה// "במלחמה היינו ארבעה לובשי מדים במשפחה, וכאבא הפחד מהנורא מכול נמצא כל הזמן בראש. דיברתי עם הבנים על הסיכון ושהסטטיסטיקה לא לטובתנו. אחרי חודש וחצי של לחימה אריאל נכנס לעזה. כשהוא היה בדרך לשם הוא אמר לי: אבא, אנחנו מתאמנים עשר שנים לרגע הזה כדי שנוכל להכות באויב ולנצח. שלושת הבנים שלי הלכו בגאווה גדולה להגן על המדינה".
הדפיקה בדלת// בנו הבכור, סרן במילואים אריאל מרדכי, נפל באסון קריסת המבנים בעזה בי"ב בשבט תשפ"ד (22. 1.2024), בן 28 בנופלו. היה מפקד וקצין בשריון. "זה היה יום שני בערב. היינו בחתונה כשהתחילו להגיע שמועות על אסון עם לוחמים במבנה. אריאל היה טנקיסט אז לא חששתי יותר מדי. שלחתי לו הודעה מה שלומו ולא קיבלתי תשובה. כשהגענו הביתה לקראת חצות ראיתי רכב שעומד ליד הבית. איך שסגרנו את הדלת הייתה הדפיקה. למאית שנייה אתה שואל את עצמך: 'מי מהילדים?' ואז הם אמרו: 'לצערנו בנך אריאל נהרג', והשמיים נפלו".
אריאל הי"ד// למד בתיכון דרך אבות באפרת ובהמשך במכינה ביתיר. הוא סיים לימודי כלכלה ומנהל עסקים והחל לעבוד בחברת השקעות בתל אביב. היה נשוי לספיר. "הוא נהרג ביום הנישואין הרביעי שלו". בנו הבכור נולד לאחר מותו. "אריאל היה בחור מדהים, מטובי בנינו. הוא בן בכור קלאסי שתמיד דואג לכולם. יש בי געגוע עצום לשמוע את קולו ולהרגיש את החיבוק שלו. הצער והגעגועים מפלחים את הלב באופן יומיומי ואנחנו משתדלים לחיות בעוצמה ולהמשיך בדרכו".
קצין רפואה// לאחרונה סיים קורס ראשון מסוגו של קציני רפואה במילואים. "אחרי שאריאל נהרג החלטתי שאני רוצה לעבור את הקורס. אריאל היה קצין בצבא, ומבחינתי זה איזשהו מקום של רצון להיות דומה לו. יצאתי לקורס למרות כל הקשיים והאתגרים. הקורס הוקדש לזכרו של אריאל, ומבחינתי זו הייתה גאווה גדולה וכך גם זכיתי שאנשים יכירו אותו. זה היה תהליך עוצמתי מאוד. כיום אני קצין רפואה חטיבתי".
החצי השני// נשוי בשנית לבת־אל, בת 39, מנכ"לית סוכנות ביטוח בירושלים, מנחת קבוצות ומתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים. "היא עוגן משמעותי בחיי, ובשנה וחצי האחרונות היא השפיות שלי. היא נותנת לי את היכולת להקדיש את זמני לכל העשייה הציבורית שלי. היא גב בשבילי להכול, עם המון רגישות וחוכמת חיים".
הנחת// שישה. הבן הבכור אריאל מרדכי הי"ד, בן 28 בנופלו בעזה. אחריו חיה בת 27, נריה בן 25, אורי בן 24, עדי בת 17 ושחר התינוקת בת 11 חודשים. "שחר נולדה חמישה חודשים אחרי שאריאל נהרג. היא מתוקה אמיתית והכניסה אור גדול לחיי, הרבה שמחה והרבה נחמה".
המשכיות// "במלחמה נולדו לי גם שני נכדים שמעניקים לי המון כוח. לנריה נולדה בת בתחילת המלחמה, ולאריאל הי"ד נולד בנו יובל, ארבעה חודשים אחרי שנפל. העובדה שזכינו להמשכיות מאריאל זו נחמה. אני אעשה הכול כדי שיובל הקטן יכיר את אבא שלו ויגדל לאורו".
פורום הגבורה// "נחשפתי לפורום הגבורה קצת אחרי השבעה של אריאל. שאלו אותי אם אני רוצה להצטרף לפורום, שהמטרות שלו זהות למה שאני מאמין בו, ומיד אמרתי: אני בפנים. מהר מאוד נכנסתי להנהלת הפורום, ואחרי כמה חודשים הפכתי להיות מנכ"ל הפורום. לקחתי על עצמי את התפקיד כדי לקדם את הפעילות החשובה שלו".
המאהל// "בפסח לפני שנה נפגשנו עם ראש הממשלה בתקופה של חוסר ודאות לגבי כניסה לרפיח ויצאנו ממנו מוטרדים מאוד. באותו יום קיבלנו החלטה להקים את מאהל הגבורה מול משרד ראש הממשלה. החלטנו שנשב שם ונוודא שמטרות המלחמה יתממשו. המאהל פועל כבר שנה, ומונה לצערנו כמעט 350 משפחות ועוד משפחות רבות שתומכות בו. אני מאמין שהוא שינה את מפת המלחמה, ממש כך".
גבורה// "עם ישראל משווע לקול הזה של גבורה וחתירה לניצחון אמיתי. המאהל הפך מקום עלייה לרגל ואבן שואבת לשיח על הגבורה ועל הגיבורים שלנו. ההורים השכולים מעבירים שיחות על הבנים שנפלו ומגיעים לשמוע אותם אנשים מכל הארץ. יותר ממיליון וחצי מבקרים כבר עברו כאן. בכל יום, ואפילו בשבתות ובחגים, אנשים באים לחזק ולהתחזק ברוח".
עד הניצחון// "אנחנו בימים קריטיים במלחמה קיומית שתשפיע דורות קדימה. ולמרות הקולות המחלישים מסביב, בעיקר של כל מיני לשעברים ומומחים בתקשורת, שקוראים להפסקת המלחמה, אנחנו פועלים לחזק את רוח הלחימה והגבורה, לחזק את האמונה בצדקת הדרך שלנו, וקוראים לניצחון מלא עד הכרעת החמאס ושחרור החטופים. אנחנו איבדנו את היקר לנו מכול ודורשים להסתער קדימה עד לניצחון ברור".
במגרש הביתי:
מה הלו"ז// "קם בשש וחצי בבוקר, תפילה, ומפה הלו"ז דינמי עם שלל העיסוקים שלי. לפעמים התוכנית משתנה מהרגע להרגע: אירועים שאני מפיק, פעילות של הפורום, פגישות עם אישי ציבור, מפגשים עם קובעי מדיניות ובין לבין קריאות במד"א ופעילות בצבא".
פלייליסט// "בעיקר ישראלי. שלמה ארצי, עידן עמדי, רמי קליינשטיין ועוד".
השבת שלי// "מנוחה ועצירה של הטירוף של כל השבוע, זמן למשפחה וקהילה ואוכל מפנק".
דמות מופת// סבא פליקס וולפסטל ז"ל. "יליד גרמניה, עלה ארצה לפני השואה. היה מענטש במלוא מובן המילה. ניהל עסק של מוצרי חשמל מהוותיקים בירושלים. הייתה לו רגישות מיוחדת לאנשים וזוגיות מדהימה עם סבתא".
משאלה// "שאהיה שלם עם ההחלטות שאני מקבל בחיים ושהן יובילו אותי הלאה במלוא הכוח".
מפחיד אותי// "לדרוך במקום. לא להיות בעשייה מתמדת".
כשאהיה גדול// "מתפלל להמשיך ולעשות טוב כמה שאפשר".
לתגובות: [email protected]