כאשר מדינות המערב הפציצו את ערי גרמניה במלחמת העולם השניה הם לא שאלו את עצמם מה עם סבל הילדים של הגרמנים. אם הם היו מעסיקים את עצמם בשאלות הללו המשרפות באושוויץ היו שורפות עד היום יהודים למוות באכזריות שאין למעלה הימנה.
חכמינו אמרו: "המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים". העיקרון זה הוא לא סיסמה ריקה, הוא תורת חיים שהוכיחה את עצמה שוב ושוב. שנים ארוכות של "רחמים" כלפי עזה הובילו לאסון. הבטון ששלחנו לבניית בתים הפך למנהרות טרור; החשמל והדלק שסיפקנו שימשו לייצור אמצעי לחימה; היתרי העבודה שהענקנו נוצלו לאיסוף מידע מודיעיני שהוביל לטבח נורא. הגיע הזמן לשים לזה סוף!
עם הרחבת המלחמה, הסכנה גדלה שבעתיים. כל שק קמח, כל מיכל דלק, כל תרופה העוברים לידי האויב עלולים לשמש נגד חיילינו בשדה הקרב. מי שתומך בהמשך הסיוע בזמן לחימה נושא באחריות ישירה לסיכון חיי חטופינו ולוחמינו. אין לכך שום הצדקה!
עצירה מוחלטת של כל סוג סיוע - מזון, דלק, תרופות וחשמל - היא הדרך היחידה להפעיל לחץ אמיתי על החמאס. רק כאשר הם ירגישו על בשרם את מחיר הפשעים שביצעו, הם יהיו מוכנים לשחרר את החטופים ולהפסיק את פעולות האיבה. כל פשרה בנושא זה תתפרש כחולשה ותעודד המשך התנגדות.
חשוב להדגיש כי המוסר היהודי האמיתי אינו מתעלם מסבל חפים מפשע, אך מכיר בסדר העדיפויות הברור: תחילה הצלת חיי אחינו והגנה על חיילינו, ורק לאחר מכן דאגה לאחרים. מול אויב אכזר במיוחד, הרחמים האמיתיים מחייבים תקיפות ונחישות. זוהי האמת המוסרית ללא כחל וסרק, וכל סטייה ממנה תוביל לשפיכות דמים נוספת.
צריך להזכיר לעצמנו כי מי ששואל מה עם הסבל של הילדים ואלה שאינם מעורבים? שוכח כי השאלה הזו מערערת את כל מערכות המשפט בעולם. כאשר בית משפט שופט רוצח, שודד או אנס שמסתובב חופשי, מענישים אותו בחומרה רבה למרות שאשתו הוריו בניו ואחיו יפגעו מכך.
כאשר השופטים מזהירים את הציבור ומפרסמים ברבים שמו של הפדופיל - הם פוגעים גם בבני משפחתו שלא שותפים לפשעים שלו, כדי שלא יפגעו ממנו ילדים נוספים. הפגיעה הזו צריכה לרבוץ על מצפונו של הפושע.
הוא זה שפגע בבני משפחתו כאשר הוא החליט לעשות את הפשע שלו. הוא היה צריך לקחת בחשבון שבני המשפחה שלו יפגעו. החברה לא צריכה לקחת שום אחריות על הפגיעה בבני המשפחה. להפך צריכים לעזור לה, אבל לא להמנע מפגיעה כואבת בפושע.
בלי החלטה המוסרית הבסיסית הזו אי אפשר להעניש שום רוצח או פושע. בלי ההחלטה המוסרית הזו - יהיה העולם גן עדן לשודדים ולאנסים ויהיה גיהנום לכל השאר. רק בזכות ההחלטה הזאת אפשר לנקות את העולם מכל הרע שמאיים להשתלט עליו.
ההחלטה הזו נכונה גם למשפטים וגם למלחמות. כשהילדים בעזה או בתימן ובאירן נפגעים, זו אחריות של ההורים והמנהיגים שבחרו להתקיף ספינות בנתיב שייט בינלאומי. שבוחרים להשליט טרור בעולם. אם יש להם מצפון - זה צריך לרבוץ עליהם.
הרעבת עזה צריכה להיות מנוף לחץ על החוטפים שישחררו את החטופים שלנו. לא בגלל הילדים שאין להם, אלא בגלל החוטפים והמחבלים שמתאווים לליטרת הבשר שהם רגילים לה.
אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו רוב גדול של החטופים שוחררו כאשר שום משאית מזון לא עברה לעזה. רוב גדול של החוטפים שוחרר כשהמפקדים שלהם לא קיבלו את מנת האוכל היומית שלהם. רק הלחץ הזה שיחרר יותר ממאה חטופים.
אם אנחנו רוצים לשחרר את החטופים, אם רוצים להפסיק את סבבי המלחמה הללו. - צריכים להכריע את הרוע, ולא להכניס לרצועת עזה אפילו גרגיר אחד של מזון.