את תפילת קבלת השבת, וערבית של ליל שבת קודש, נתפלל הערב, כמיטב המסורת החברונית, ברוב עם מול בית הדסה, במקום בו נרצחו, לפני 45 שנה, ששה מטובי בחורינו, כשהגיעו בשירה וריקודים לחזק את הנשים שהיו נצורות אז בבית הדסה.
מיד לאחר הפיגוע הנורא ההוא, שנועד להביא לבריחתן או סילוקן של המשפחות היהודיות המעטות שחיו אז בחברון, החליטה ממשלת ישראל החלטה היסטורית, לפיה יהודים יכולים לחיות בחברון כבכל מקום בארץ ישראל.
מאחורי החלטת הממשלה ההיא, שכונתה באותם ימים "תגובה ציונית הולמת", עמד העקרון המוביל של הציונות לאורך כל שנותיה, לאמור: בכל מקום בו ינסו לעקור אותנו – שם דווקא נעמיק שורשים, ובכל מקום בו ינסו לכבות את האור שלנו – שם דוקא נבנה וניישב ונדליק עוד ועוד אורות רבים, על גבי ההחלטה הזו נבנה והתפתח לאורך 45 שנה, הישוב היהודי בחברון.
יש האומרים: גבורתן של נשות בית הדסה – היא שפרצה את הדרך והביאה לבניינה המחודש של חברון. אי אפשר לחלוק עליהם: גבורתן של נשים שחיו לאורך שנה שלמה עם ילדיהן בלב עיר ערבית, בבית שלא היו בו תנאי מחיה מינימאליים, מנותקות מהבעלים-האבות, מתמודדות לבד עם אלף ואחת בעיות – גבורה זו, מסירות-נפש זו, היא שהביאה בסופו של דבר את הממשלה לקבל את אותה החלטה היסטורית.
עם זאת, להחלטת ממשלת ישראל, הנציגה הרשמית הבלעדית של העם, יש ערך עצום בפני עצמה, לא רק בהיבט המעשי, התיישבותי, בטחוני, תקציבי, ואפילו משפטי (כמנהלת המחלקה המשפטית בחברון נוכחתי שוב ושוב עד כמה שימשה החלטה זו בסיס לכל החלטות בתי המשפט השונים לאורך שנים), אלא קודם כל בהיבט העקרוני של עצם הבעת רצון העם כולו, באמצעות ממשלתו הנבחרת, לשוב ולהיבנות בעיר האבות ולהחזיר לה את מעמדה כעיר הבנים.
זה בעצם החידוש הגדול והמשמעות המופלאה של הקמת מדינת ישראל, אותה חגגנו אך לפני שבוע: האפשרות המחודשת שניתנת לעם ישראל לקבל, יחד, כגוף מאורגן ורשמי, החלטות על חייו, על עתידו, על עתיד ארצו. יותר מכך: האפשרות לקיים את מצוות ישוב הארץ כמצווה כללית, ולא רק פרטית – מסורה בידי ממשלת ישראל, כנציגה הרשמית והנבחרת של העם בישראל. ובתוך הזכות העצומה הזו שניתנה לכולנו בדור הזה, קיבלתי אני זכות מיוחדת ונפלאה: הזכות לשמש כשרת ההתיישבות מטעמה של מדינת ישראל.
בחרדת קודש אני ניגשת לעסוק במצווה המיוחדת הזו, שהתחדשה לנו בדורנו, ולהוביל ולקדם, כזכות וכחובה גדולה, החלטות בנושאי התיישבות שרק ממשלת ישראל יכולה לקבל. ובחרדת קודש לא פחותה אני מתייחסת למתיישבים, לחלוצים, לאלה שנטלו על עצמם באופן אישי ומשפחתי את קידום ההתיישבות גם תוך מסירות ונכונות לעמוד בקשיים ובאתגרים הכרוכים בה. לעתים הם היוזמים, המובילים ואף הדוחפים, כשהממשלות מגיעות אחריהם ומגבות אותם, ולעתים הם המצטרפים לאחר החלטות שקיבלו ממשלות ישראל, אבל תמיד ברור שללא הנוכחות והנכונות שלהם לעמוד מול כל הקשיים והאתגרים – ההתיישבות לא תוכל להתקדם, גם לא להתקיים.
"וכי-תבואו אל-הארץ ונטעתם כל-עץ מאכל, וערלתם ערלתו את-פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל... ובשנה החמישית תאכלו את-פריו, להוסיף לכם תבואתו, אני ה' אלוקיכם" – "המצוה הזו שתשמרו, תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעות" – כותב רש"י על הפסוקים הללו, ומוסיף את דברי רבי עקיבא: "דיברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם: הרי ארבע שנים אני מצטער בו חינם, לפיכך נאמר: להוסיף לכם תבואתו, אני ה' – המבטיח על כך, ונאמן לשמור הבטחתי". – כך, במילים כל כך אנושיות ופשוטות, מתואר עמל רב-שנים, חוויה של צער-חינם, ונסיון לגמרי לא פשוט של מי שנוטע ומתיישב בארץ, כאשר את פירות נטיעותיו יזכה לטעום רק בעוד שנים, ואין לו בינתיים אלא לסמוך על הבטחת הקב"ה, הנאמן לשמור הבטחתו.
אבל כשם שניתן לסמוך על הבטחת ה', כך יכולים המתיישבים בני דורנו לסמוך על נסיון קודמיהם, שנאבקו על ישוב הארץ בתנאים קשים ביותר, לאורך שנים ארוכות, ולבסוף זכו לטעום מפירות מאמציהם: "עשיתם הסטוריה" – מצאתי את עצמי אומרת בשבועות האחרונים, שוב ושוב ושוב, בהערכה עצומה, למתיישבי רחלים, למתיישבי הר ברכה, למתיישבי הר חברון, למתיישבי עפרה: כולם אנשים גדולים מהחיים, שנאחזו בארץ הטובה הזו למרות כל הקשיים, למרות פיגועים ומחירי-דמים, למרות אין-ספור אתגרים, נאחזו ולא הרפו לאורך שנים, והנה התברר: הם אכן שינו את פניה של הארץ, השפיעו באופן דרמטי על עתיד המדינה. היש פירות מתוקים מאלה?
ביום ראשון הקרוב נצביע כולנו, בישיבת הממשלה, על החלטה שזכיתי להיות שותפה לקידומה, החלטה המשלבת בין החובה להכיר תודה לחיילי המילואים שלנו, שעזבו הכל מאחור והתגייסו לתקופות ארוכות של לחימה למען בטחוננו, ובין הצורך והחובה הקדושה ליישב את הארץ שלנו על כל מרחביה, בדגש על הגליל והנגב, הן בערים והן בישובים הכפריים, באוכלוסיה שהיא בעצם הטובה ביותר – באותם חיילי מילואים ומשפחותיהם הנפלאות.
בין שפע ההטבות שינתנו לחיילי המילואים, כלולות גם הטבות נרחבות בתחום הדיור: קדימות לחיילי מילואים ברכישת דירות בהנחה בערים (35% באזורי ביקוש, 50% באזורי עדיפות לאומית), ובקרקעות לבניה עצמית (בין 50-60%), ובהנחות משמעותיות יותר, בישובים הכפריים. ברגעים אלה אני מוצאת את עצמי קוראת בהתרגשות, סעיף אחר סעיף, את הנוסח הסופי של החלטת הממשלה, ואומרת לעצמי: קם הדבר ונהיה! מאמץ גדול של חודשים רבים של עבודה, עם ראשי ערים ומועצות שהתגייסו לענין ואף הוציאו מכתב משותף, ועם שותפי לשלחן הממשלה: שר האוצר, שר הבטחון, שר השיכון, וכמובן השר עמיחי שיקלי שדוחף את הנושא יחד אתי כבר חודשים רבים – מגיע בשבוע הקרוב לקו הגמר שלו: תחילה בהצבעה ממשלה, וימים ספורים לאחר מכן בהצבעה במועצת רמ"י.
עתה, לאחר שהממשלה תקבל את החלטתה, לא נותר אלא לקוות שהמתיישבים גם הם יגיעו. כפי שכבר הסברתי: בלעדיהם, לא תהיה התיישבות. לדרוש מהם ודאי אי אפשר: אנשים ומשפחות נפלאות שכבר השקיעו כל כך הרבה למען המדינה – כיצד ניתן לדרוש מהם יותר? אבל לקרוא להם ודאי נכון וכדאי. להסביר את החשיבות האסטרטגית בישוב האזורים האלה – ודאי ראוי.
בעצם, אפשר גם לסמוך עליהם שהם אכן יבואו: מי שבוחר להגיע למקום בו מדינת ישראל צריכה אותו כחייל, גדולים הסיכויים שגם יגיע למקום בו מדינת ישראל זקוקה לו כאזרח, כמתיישב. וכמובן, אפשר גם להבטיח להם, ולא רק מגרשים או הנחות. אפשר להבטיח להם שהם יהיו שותפים בעיצוב ההיסטוריה של מדינת ישראל. כפי שאמרתי רק השבוע בועידת ההתיישבות בעפרה: ההתיישבות היא הדרך להשפיע על ההיסטוריה. כל מי שיבחר היום לבוא ולהתיישב במקומות האסטרטגיים: בגליל, בנגב, ביהודה ושומרון – יהיה שותף להיסטוריה, שותף לאתגר הציוני הראשון במעלה היום, ואלה יהיו הפירות המתוקים ביותר של בחירתו ומעשיו.