בחירתו של האפיפיור ליאו הארבעה־עשר מזמינה עיון מחודש ביחסי מדינת ישראל והכנסייה הקתולית מאז פגישת הרצל עם פיוס העשירי בשנת 1904 ועד ימינו.
לפי תפיסת הכנסייה הקתולית, לאחר שהיהודים סירבו לקבל את בשורתו של ישוע, הפכה הכנסייה ל"ישראל החדשה", ואילו היהודים נדונו לעונש נצחי. חורבן ירושלים זמן קצר לאחר מכן והגלות שבאה בעקבותיו, נתפסו בעיני הכנסייה כהוכחה לנכונות האמונה הנוצרית.
תפיסה זו הפכה את שיבת עם ישראל לארצו, הקמת מדינה ריבונית ובניין המקדש – להפרכה תיאולוגית מהותית של עקרונות הנצרות. בהתאם לכך, כאשר נפגש הרצל עם פיוס העשירי, הדגיש האפיפיור כי דת ישראל הוחלפה בנצרות, ולכן אין להכיר בזכויות היהודים בארץ ישראל.
הרצל הציע להעניק לנצרות מעמד מיוחד בירושלים ובמקומות הקדושים, ואף הסביר כי שלטון יהודי עדיף על שלטון תורכי עבור הנוצרים. אך האפיפיור השיב: "אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי". הרצל שמר על כבודו של עמו וסירב לנשק את ידו של האפיפיור.
במהלך מלחמת העולם הראשונה התנגדה הכנסייה להצהרת בלפור ולמנדט הבריטי, שהכיר בזכות היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. האפיפיור בנדיקטוס החמישה־עשר פעל נגד הרעיון הזה באופן פומבי.
בתקופת השואה הואשם האפיפיור פיוס השנים־עשר בעצימת עיניים מול רצח היהודים. לקראת סוף המלחמה, כשחזרה ההצעה להקים מדינה יהודית לדיון בינלאומי, פעל פיוס השנים־עשר נגדה. בפגישתו עם צ'רצ'יל בשנת 1944 הביע התנגדות מפורשת לשלטון יהודי בפלשתינה. בעצרת האו"ם פעל הוותיקן באופן מינורי נגד החלטת החלוקה, ככל הנראה מתוך הבנה כי לאחר זוועות השואה סיכוייו להצליח קלושים. יחד עם זאת, הוא ניסה לקדם את רעיון בינאום ירושלים.
מדובר בשינוי ראשון במאזן הכוחות בין העם היהודי לכנסייה הקתולית: אם בתחילה סירבה להכיר בו, הרי שכעת החלה לבחון ברצינות את הצעותיו של הרצל.
עם הקמת מדינת ישראל, החלו שיקולים מדיניים להתגבר על שיקולים תיאולוגיים. בשנת 1952 נפגש שר החוץ משה שרת עם פיוס השנים־עשר, שלפי תיאורו ניסה להתפייס. בשנת 1955 הופיעה התזמורת הפילהרמונית הישראלית בפני האפיפיור, אך הוותיקן תיאר את האירוע כ"פגישה עם מוזיקאים יהודים מארבעה־עשר לאומים", תוך שלילת זהותם הלאומית של המשתתפים.
בשנת 1958 נבחר האפיפיור יוחנן העשרים־ושלושה, שנודע במאמציו להצלת יהודים בשואה, ואף שיתף פעולה עם הרב יצחק הרצוג. יוחנן יזם את "ועידת ותיקן 2" שנועדה לבחון את תפקידה של הכנסייה בעידן המודרני. בין נושאי הוועידה נכללה גם שאלת היחס ליהדות. האפיפיור מת לפני סיום הוועידה, והמשימה הושלמה על ידי יורשו, פאולוס השישי.
בשנת 1964 ביקר פאולוס בארץ הקודש, אך הקפיד להימנע מאזכור מדינת ישראל. הוא נכנס אליה דרך מגידו, מבלי להכיר בריבונותה, וראשי המדינה עלו אליו לרגל. הרב הראשי לישראל דאז, יצחק נסים, סירב לפוגשו, אלא אם תוגש בקשת פגישה רשמית מצד הוותיקן. למרות זאת, בשנת 1965 הושלם מסמך "נוסטרא אטאטה", שבסעיף 4 שלו נכללו ביטויים חיוביים כלפי העם היהודי.
שישה ימים ביוני 1967 שינו את פני הדברים. הכנסייה צפתה במדינת ישראל כובשת את לב הארץ – ירושלים והר הבית. הכנסייה, ובפרט הוותיקן, נאלצו לעכל מציאות חדשה שבה היהדות שבה למוקדיה ההיסטוריים.
ב־1978 נבחר יוחנן פאולוס השני – אחד מגדולי חסידי אומות העולם. בזמן השואה סיכן את חייו למען הצלת יהודים, ודאג להחזירם לחיק עמם. ב־1982 נפגש עם שר החוץ יצחק שמיר, אך גם נפגש עם יאסר ערפאת – מהלך שכוון לאיזון. רק לאחר הסכמי אוסלו בשלה ההכרה הדיפלומטית בישראל, ובשנת 2000 ביקר האפיפיור בארץ, נפגש עם הרבנים הראשיים בלשכתם, הניח פתק בכותל, וביקר ביד ושם. באחד הרגעים המרגשים בביקורו פגש ניצולת שואה שהציל, ושאל אותה אם היא עדיין אוהבת שמנת, כפי שנהגה בילדותה.
בשנת 2005 נבחר האפיפיור הגרמני בנדיקטוס השישה־עשר. גם הוא ביקר בישראל, פתח את ביקורו ביד ושם – מחווה יוצאת דופן, אך נאומו שם עורר סערה בעקבות הימנעותו מאזכור ייחודיות השואה היהודית. בהמשך ניסה לתקן את הרושם, ודיבר על הסבל שעברו היהודים, על מחויבות לגשרי שלום ועל זכותה של מדינת ישראל להתקיים בגבולות מוכרים ובטוחים. לצד זאת, הוסיף קריאה להקמת מדינה פלסטינית חופשית ועצמאית, באיזון תמוה.
בשנת 2013 נבחר האפיפיור פרנציסקוס הראשון. גם הוא ביקר בישראל, פקד את הכותל, את לשכת הרבנים ואת יד ושם. אולם, מלחמת חרבות ברזל טרפה את הקלפים. יום לאחר טבח שמחת תורה נשא האפיפיור דרשה פומבית שלא הזכירה כלל את מעשי חמאס, אך חזרה ברמז על תיאולוגיית ההחלפה. החלטתו להקדיש את רכב הפופמוביל כמרפאה ניידת לילדי עזה, עוררה תחושת ניכור. ישראל הגבילה את ייצוגה בלווייתו, וראוי היה שהתגובה תהיה תקיפה אף יותר.
סיכום:
לאורך מאה ועשרים שנה, עברה הכנסייה הקתולית מהתנגדות עקרונית לעצם קיומה של מדינת ישראל – להכרה זהירה ורבת תנאים. מול כהונתו של ליאו הארבעה־עשר, יש לדרוש מהוותיקן להכיר לא רק בזכות קיומה של המדינה, אלא גם בזיקה העמוקה שבין עם ישראל לארצו. זאת, כפי שהכירה בזכותו של העם היהודי לשאת אמונה דתית משלו.
מן הראוי שגם בצד הישראלי ייערך תהליך הפקת לקחים ותכנון ארוך־טווח לקראת ביקורים מדיניים מהסוג הזה. בשונה מהוותיקן, אצלנו לא נראה שקיים גוף מחקרי המניח ניירות עמדה אסטרטגיים למקבלי ההחלטות.
הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת אריאל.
לתגובות: [email protected]