היכולת לדבר בינינו, לנהל שיח ולקדם עניינים - היא אחד הכלים רבי־העוצמה שהעניק לנו הקדוש ברוך הוא. אבל יש להשתמש בו נכון ובזהירות.
פרשת בהר עוסקת באריכות בשמיטה, בצדקה, באחריות החברתית והכלכלית של כל אחד על רעהו (ויקרא כה). ובתוך כך מופיע גם איסור ההונאה - לא רק הונאה במסחר, אלא גם הונאת דברים.
נאמר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז). חז"ל מפרשים: זו אונאת דברים - לא לפגוע, לא לצער, לא להכאיב במילים (בבא מציעא נח ע"ב). גם בתוך מסחר, אבל לא רק. למשל: לא לתת עצה רעה, לא לברר מחירים כשאין כל כוונה לקנות. כל אלה כלולים באיסור ההונאה.
המשנה במסכת בבא מציעא מקדישה כמעט פרק שלם (פרק ד) לדיני אונאה , ומתוכם משנה אחת (משנה י) עוסקת במיוחד באונאת דברים: שלא יאמר לבעל תשובה "זכור מעשיך הראשונים", שלא יאמר לגר "זכור מעשי אבותיך". סתם לפגוע ולהכאיב - גם זו הונאה.
ואם כך - למה כתבה התורה את איסור הונאת דברים דווקא כאן, בתוך פרשת המסחר? הרי זה דבר שעומד בפני עצמו!
אפשר לענות תשובה טכנית: כי כשאדם יוצא לעיר, עוסק במסחר, שם מצויה יותר הפגיעה. אבל הגמרא עצמה אומרת: גם בתוך הבית צריך להיזהר. גם כשמתקנים, גם כשמבהירים - צריך לומר את הדברים כך שלא יפגעו.
אפשר לומר יותר מזה: פעמים רבות, במסגרת מאבקי כוח וכבוד במסחר או בפוליטיקה - הדיבור הופך לכלי להישגים. אדם משתמש בכוח המילים כדי להפעיל לחץ, כדי להקטין אחרים, כדי להשיג יתרון. ולכן התורה שמה את הונאת הדברים כאן, כדי להזהיר: אל תשתמש בדיבור שלך ככלי נשק.
אבל יש גם הבנה עמוקה יותר: כשם שהכסף, הנחלה והכישרונות הם משאבים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, כך גם הדיבור הוא מתנה. הוא משאב. זו היכולת להרים אדם, לחזק אותו, להאיר לו את היום - או חלילה לפגוע, להכאיב, להשפיל.
וכמו שנאמר על הנחלה: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לְצֶמֶתות כִּי־לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג) - כך גם כוח הדיבור: לא שלך הוא. השתמש בו בתבונה. חזק את רעך - אל תחליש.
ואם נכון הדבר ברמה הפרטית - קל־וחומר ברמה הלאומית.
מהותו של עם־ישראל, שלומד תורה ונושא את דבר ה' לעולם, היא ביכולת לומר דברים, לברר, לשוחח. לבנות שליחות ומשימות דרך שיח פנימי. כשאנחנו מדברים דיבור מאחד - עם־ישראל חזק. וכשאנחנו משמיעים מילים שמפלגות, שמקטינות, שמייחסות כוונות זרות - קשה להתקדם. קשה להרגיש שותפות.
עכשיו - בימי מלחמה - אנחנו מרגישים עד כמה אחדות היא הכרח. הדיבור קובע. מילים מחזקות - מחזקות את העם כולו. מילים שמחלישות - הופכות את התחושה ללא נוחה, מעכבות את ההתקדמות.
אבל גם המלחמה הזאת תסתיים. ואז - בעזרת ה' - נשוב לדיונים על דמותה של המדינה, על הקומה הבאה בתהליך התחייה של עם-ישראל. מותר להתווכח. מותר לדון. אבל חובה לחזק. חובה לכבד. חובה להעריך איש את רעהו.
על הונאה נאמר: "וְיָרֵאתָ מֵא-לוקיך" (ויקרא כה, יז). ולמה? כי זה דבר המסור ללב. רק הקדוש ברוך הוא יודע למה התכוונת באמת. רק הוא יודע אם באת לקנות - או רק להכאיב. ולכן - זו שאלה של יראת־שמים. שעליה נאמר: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות לג ע"ב).
הקב"ה נותן לנו את הכוחות לפעול ואת התנאים לפעול באופן הנכון - אבל ההכרעה נשארת בידינו. נשתמש בכוח הדיבור שלנו כדי לחזק, לאחד, לבנות. גם עכשיו, גם ביום שאחרי המלחמה, וגם בעזרת ה' - לאורך כל הדרך בהמשך בניינו של עם ישראל.