כדי ללמוד צריך גם לעבוד

בעולם היהודי עמדה הלמידה במרכז מאז ומעולם. תפילה ומצוות הן מרכיבים משמעותיים בבנייה הרוחנית, אך - כדברי המשנה במסכת פאה - "תלמוד תורה כנגד כולם".

לימוד תורה הוא הבריח שחורז את ההיסטוריה היהודית, ואף שמדי פעם קוראים עליו תיגר הוא שומר על מעמדו כבן המועדף של המסגרת הדתית. לעם היהודי הוצמד הביטוי (שמקורו בקוראן) "עם הספר". במקור זהו כינוי לעם קדוש, ולאחר מכן הפך לכינוי גנאי לעם של חננות שקורא במקום להילחם ולהיאבק, אבל המותג תפס. יהודים והשכלה תמיד הלכו ביחד, והחלום של האמא היהודייה שבנה יהיה תלמיד חכם, דוקטור, עורך דין או סטארטאפיסט - תמיד היה קשור להשקעה בלימודים.

אולם חשוב להעלות את השאלה: מה מטרת הלמידה? התשובה הפשטנית היא להוסיף ידע. על מנת למקסם את התפקוד שלנו בעולם הזה, אנו זקוקים לאינפורמציה. אצל לא מעט אנשים, גם אם לא במוצהר, המטרה הראשית היא "ליהנות מהחיים", אלא שההנאה דורשת מידע רב. לדוגמה, כדי לבלות במסעדה או לצאת לנופש משפחתי אנו זקוקים לכסף; לצורך הכסף אנו זקוקים לעבודה; לצורך העבודה אנו זקוקים לכישורים מקצועיים שנרכשים באמצעות למידה. בתפיסה זו אין להשכלה ערך מצד עצמה, היא רק אמצעי לשימוש מרבי במשאבי העולם הזה. במאה ה־21 יש שמגדירים מטרות מתוחכמות יותר: הרחבת אופקים, אתגר אינטלקטואלי, רכישת מיומנויות למידה או אפילו התפעמות רגשית מן התוכן ("למידה משמעותית"). בין כה וכה, הלמידה נותרת אמצעי לחוויה ארצית, כלי לסיפוק צורכי האדם.

מכאן גם מגיעה המסקנה המתבקשת: מכיוון שאין ללמידה ערך עצמי, ומטרתה התועלתנית היא להוביל לסיפוק גופני או נפשי אחר, עדיף לקצר את ההליך כמה שאפשר. ככל שהלימוד יהיה מונגש וצבעוני יותר, מהיר ואטרקטיבי יותר - כך ייטב לכולנו. בתרבות הפוסט־מודרנה ישנה דחיפה מתמדת להקל כל מאמץ בכלל, ומאמץ לימודי בפרט. המחשה, סרטים וסיפורים עומדים במרכז הפדגוגיה היום. העיקרון מיושם החל מילדי כיתה א': "אל"ף - אוהל; בי"ת זה בית; גימ"ל זה גמל גדול; מהי דל"ת? זוהי דלת שפותחת את הכול".

ללמוד ולהשתנות

הכיוונים המוזכרים לעיל שונים מן התפיסה התורנית. הנחת המוצא היהודית היא שהעולם הרוחני הוא העולם הממשי, ואילו החומריות היא רק מעטפת. לכן גם מטרת הלימוד אינה רק להקנות ידע לשימוש פונקציונלי במשאבי הטבע, או אפילו להעניק לנו חוויה של "למידה משמעותית", אלא בעיקר להפוך אותנו לאנשים טובים, מוסריים, ערכיים ורוחניים יותר. לאור זאת, ידע שנרכש בלי מאמץ ובלי אתגר - לא יעניק את האפקט הרצוי. הוא לא ישנה אותנו, אלא רק ימלא את ראשנו באינפורמציה. באומרנו מאמץ ואתגר, אין כוונתנו למאמץ פיזי דווקא - אנו לומדים בחדרים ממוזגים, וגם השורות הללו מוקלדות במחשב ולא נכתבות בעזרת קסת ודיו - אלא לעמל הנפשי שמחויב להתלוות לתהליך הלמידה. מאמץ לימודי הוא נקודת המפנה של הלומד או הלומדת מאישיות חומרנית לאישיות רוחנית.

נדגים זאת על דרך השלילה: בשנות ה־60 של המאה הקודמת נעשה ניסוי במערכת החינוך האיטלקית ללמד ילדים באמצעות היפנוזה. הילדים הורדמו בידי מהפנט, ובזמן השינה שודרו להם טקסטים לימודיים באוזניות. לאחר שהתעוררו - הפלא ופלא - הם ידעו לחזור על הטקסט בעל פה מילה במילה. באופן לא מפתיע, השיטה נזנחה במהרה, וזאת משתי סיבות: ראשית, הילדים דקלמו את הטקסט לטווח זמן קצר בלבד. שנית, הם לא הצליחו להפיק ממנו תובנות חדשות. בעת שהוצג לפניהם מקרה אחר מזה ששודר אליהם, והם נשאלו "על פי מה שלמדתם במקרה הקודם - מה תהיה התשובה במקרה הזה?" הם נאלמו דום.

היכולת לנתח מצבים ולהקיש ממקרה למקרה מכונה בשפת חז"ל בשם בינה, שפירושה "להבין דבר מדבר". זו תחילת המסלול להפיכת האישיות מכמותית לאיכותית, מכזו שמסתפקת בתמונה הגלויה של המציאות לכזו שחותרת למבט עומק ומבררת מהו ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הדברים. המשנה והתלמוד הם אולי המרחבים המובהקים שבהם מתפתחת יכולת זו.

חיים כמותיים או איכותיים

אלילות היא עמדת נפש שמצויה אצל רבים מבני המאה ה־21. היא מתבטאת בראיית הממדים הכמותיים ולא האיכותיים, בנתינת מקום בנפש רק למה שאפשר למשש, להריח ולראות וביחס זניח לממדים המופשטים. כחלק מעמדה זו, התרבות והשיח הבין־אישי סובבים סביב הצדדים המוחשיים של החיים. סעודה משפחתית טיפוסית בסוף השבוע היא דוגמה לחומריות שעומדת במרכז חיינו היום. במקרים רבים תעסוק השיחה סביב השולחן בנושאים "חשובים" כדוגמת פוליטיקה, ספורט ושלל חוויות השבוע. במקרה שהמשפחה היא דתית, בשלב זה או אחר יזכיר מישהו לנוכחים באי־נחת מופגנת ש"צריך להגיד דבר תורה", מה שיגרום לעצירת השיחה התוססת ונעיצת מבט חלול בדובר עד שיסיים את ה"דבר תורה". לאחר שנפרע המס הדתי, תישמע אנחת רווחה בקרב היושבים, והם ישובו בחדווה לדבר על הנושאים שבאמת מעניינים אותם - חדשות ועסקים.

מערכת החינוך המערבית־חילונית מקפידה מאוד על ההפרדה בין לימוד ובין ערכים. השם "משרד החינוך" הוא שם מטעה: "חינוך" משמעו שישנם ערכים מסוימים שאנו מעוניינים להקנות לתלמידים, כלומר יש אמת רוחנית כלשהי שאנו מחנכים לאורה. זו שרשרת חשיבה שסותרת במהותה את התפיסה החילונית. מי מחליט מהו ערך נכון ומהו ערך לא נכון? בשלב כלשהו חוסר הערכיות הופך להיות ערך בפני עצמו: "כל אחד והנרטיב (סיפור) שלו".

לעומת התפיסה היוונית, היהדות טוענת שהממד האיכותי הוא העומד ביסוד הכמות, ולכן אין גבול לעולם החומר. ביסוד הסוף מצוי אין־סוף. אנרגיה אין־סופית מצויה בבסיס החומר, כך שבכל שערה גנוזות עוצמות של פצצת אטום. בהתאם לזאת, המטרה בלימוד איננה להפיק את המרב ממשאבי עולם הטבע, אלא לגעת במהות החיים. ביסוד הכול עומדת אמת אלוקית, המתבטאת בערכים רוחניים מסוימים שאנו הולכים לאורם, ומטרת הלימוד היא לסייע לנו לחשוף אותה. מכיוון שהערכים הם חלק ממגמת הלימוד, אישיות ישרה היא תנאי הכרחי להעברת ידע: "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו".

רכישת ידע כמותית מול העמקה איכותית

בעולם התורה, אגב, הדגש הולך ועובר בהדרגה מצבירת הידע הכמותי להעמקה האיכותית. לדוגמה, בעבר היה בעולם הישיבות תפקיד שנקרא "משיב" (במלעיל), אדם בעל ידע ששולף בשביל הלומד את המקור שהוא מחפש בסוגיה. בעידן של היום, שבו הלומד יכול לאתר את רוב המקורות הדרושים לו בעזרת חיפוש ממוחשב (שלא לדבר על בינה מלאכותית שגם יכולה לחשוב על הקשרים), ה"משיב" נדרש בעיקר לענות על קושיות ושאלות עומק. באופן כללי, הלימוד נמדד היום פחות לפי היכולת להכין דפי מקורות ויותר לפי החשיבה והעיון.

המעבר מחיים כמותיים לאיכותיים מתרחש בד בבד עם מעבר מחיים פסיביים לאקטיביים. כשמדובר בכושר גופני, ברור שאם יציעו לנו אופני כושר שבהם הרגליים קשורות לדוושות ומנוע מסובב אותן ללא פעולה רצונית מצידנו - נבחר שלא להשתמש בהם, כל עוד רצוננו לחזק את השרירים. על מנת שמסת השריר תתחזק והאנרגיה תשתחרר ("שריפת קלוריות"), אין מנוס מפעולה גופנית שנעשית באופן רצוני ותוך התגברות על התנגדות. מאותה סיבה שום תהליך דיאטטי, ואפילו קיצור קיבה, לא יגרום להרזיה לטווח ארוך ללא מאמץ בחירי. יש לנו נטייה להתעצל ולהירתע ממאמץ, אולם לאחר ההתגברות אנו מרגישים תחושה נפלאה שמכונה סיפוק, שהיא למעשה הנגיעה הראשונית ברוחניות.

בעולם היהודי קיים מסלול ותיק ללמידה איכותית - לימוד תורה. על פי רוב, גם הלימוד התורני נתפס כאמצעי שמטרתו קניית ידע פרקטי או מחשבתי בתחומי היהדות. לכן פעמים רבות מחמיצים את התהליך הכולל שהנפש עוברת על ידי לימוד התורה, ומתוך זה גם מאפשרים ללימוד להיות אקראי. אם רצוננו שהלמידה תעביר אותנו תהליך יעיל ומשמעותי, היא חייבת להיות כוללת ושיטתית. אי אפשר להסתפק רק במקצוע מסוים מתוך הלימודים התורניים, אלא יש להקיף את כולם. פרט לכך, כדי שהלימוד יכה גלים בנפש, הוא אמור להיות מתוכנן ומסודר.

אנו כמובן יכולים לטעון שאין לנו פנאי לכך, ובשטף החיים המסחרר של המאה ה־21 מן הסתם נוכל למצוא תירוצים להצדיק זאת, אולם בסופו של דבר הבחירה בידינו. בתחומים אחרים, כגון כושר גופני, קל יותר להיווכח שהטענה "אין לי זמן לזה" אינה מונעת את התקף הלב. החוכמה היא להבין שגם הזמן המוקדש ללימוד תורה חיוני לנו. כמעט לכל איש ולכל אישה מתפנה שעה או חצי שעה במהלך היום, השאלה היא אם יקדישו אותה לבידור או ל"כושר רוחני".

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)