שורדת השבי לירי אלבג נשאה דברים בעצרת בכיכר החטופים בתל אביב, סיפרה על חוויותיה משבי החמאס ודרשה לפעול למען החזרת החטופים במיוחד כעת לאחר סיום המערכה מול איראן.
"השבוע ציינתי 5 חודשים בבית, 5 חודשים של חופש, 5 חודשים שאני חיה" פתחה ואמרה אלבג, "אבל אלו עוד 5 חודשים שאחיי ואחיותיי עדין שם בגיהינום, סופרים כל שניה ומחכים לגאולה".
"השבוע גם הסתיימה המלחמה עם איראן ראש התמנון", היא הוסיפה, "מלחמת הישרדות שבו הוכחנו לעולם שאנחנו חזקים ויש לנו את הצבא הכי חזק בעולם. אבל איבדנו גם רבים מאיתנו. וליבי עם משפחות הנרצחים".
"בשבועיים אלו כל הכותרות עסקו רק באיראן" אמרה אלבג, "אחי ואחיותיי נדחקו הצידה. אסור לנו לשכוח לרגע שבעזה נותרו 50 חטופים. 50 נשמות, 50 עולמות. והגיע הזמן להחזיר אותם. עכשיו, שפגענו בראש התמנון ובזרועותיו. נותרו רק החטופים. זה הזמן לעסקה. זה הזמן להצלה. זה הזמן להחזיר את מי שנשאר מאחור-את כולם".
אלבג שיתפה את משתתפי העצרת בזכרונות שלה מאחד מימי המלחמה. "אנחנו צועדות ברחובות עזה שלוש שעות בחום מייגע, עטופות חיג'אב וגלביה זרים", היא סיפרה, "לבסוף מובילים אותנו אל חצר בית קרקע. ליד הדלת ניצב רעול-פנים גבוה, חמוש".
"עוברים דרך חורים בקירות - מבית לבית - עד שמגיעים למבנה מוזר, משהו בין מסגד ריק לספרייה נטושה", המשיכה אלבג וסיפרה, "בחדרון קטן: שני כיסאות ירוקים, מיטת-יחיד עם מצעים מלוכלכים, מזרן שטח על הרצפה, ובקבוקי מים. על אחד הכיסאות מונחת סכין קצבים ענקית. הלב שלי נשמט. המחבל לוקח את הסכין ואומר: ‘ראיתן את עזה מלמעלה — עכשיו אתן יורדות לעזה התחתית. השטיח מורם, בור באדמה, סולם שבור".
"אני יורדת אחרונה", נזכרת אלבג, "במנהרה הצרה אנחנו פוגשות כלוב 2 מטר על 2 מטר, גובה 1.60 מטר. שם כבר מחכות אגם ורומי. אנחנו מתחבקות, בוכות, מנסות לסדר מקום. רבע פיתה, תמר וחצי קערת אורז ליום. הותר לנו ללכת רק פעמיים ל‘שירותים’ — חור ברצפה במרחק 800 מטר מהכלוב".
"אחרי כמה ימים מצטרפות אלינו עוד שתיים", היא סיפרה לסיום, "דפנה ואלה אלייקים, ילדות! המומות, אילמות מרוב פחד. יום אחריהן אמילי. ימים נוראיים. בקבוק מים של ליטר לשש בנות. שקית קרועה עם מברשות שיניים, תחבושות, מסרק, גומיות, דיאודורנט ריק, מראה קטנה, וקלפים שהשגנו".
"זו אינה עלילה מסרט", אמרה אלבג למשתתפי העצרת, "זו מציאותם של חמישים בני-אדם שאנו מחויבים להשיב. זאת המציאות של החטופים! אפילו יותר נורא מזה! הם סופרים לא רק ימים אלא גם בקבוקי מים, רבעי פיתות וחורים בקיר. כל שניה שם זה נצח אנחנו זו התקווה שלהם, אנחנו זה הקול שלהם".