התחושה הקשה ביותר שמרגישים נאמני התורה, העם והארץ בימים אלו – היא תחושת תסכול מול הפער הבלתי נתפס בין מסירות הנפש שלהם לבין היחס שהם מקבלים חזרה מחלק (קטן) מהציבור וממערכות המדינה.
הרֶשע שמתגלה – לא בפעם הראשונה אבל שובר שיאים חדשים כל פעם – בפרשיית פלדשטיין או בעלילת הדם כלפי ז'בו הי"ד יכול לגרום לאדם שפוי להשתגע.
צורת ההתמודדות של חלק מאיתנו היא לנסות להכחיש את האפילה שניבטת מולנו ולמלמל שהמערכות הללו בעצם מתכוונות לטובה (משם זה ממשיך ל"אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש למה שונאים אותנו כל כך"). שיטה הפוכה היא להתייאש ממדינת ישראל, כפי שניסח לי חבר: "חינכנו את ילדינו לאהבת המדינה אבל אנו מפקירים אותם בידי רשעים".
לגבי צורת ההתמודדות הראשונה אני מציע לא לנסות להדחיק את המציאות: אנו עומדים מול אנשים מסוימים שמתכוונים להרע. נקודה; כשיורקים עלינו זה לא גשם. הנחמה היא שהם קבוצה קטנה ודועכת. מדובר באלפים בודדים שלצערנו שולטים עדיין במערכות חשובות אבל כוחם פוחת והולך מיום ליום.
לגבי צורת ההתמודדות השנייה חשוב להבין: אנחנו נלחמים למען מדינת ישראל והעם היהודי ולא למען כוח קפלן. אנו לא "מפקירים את ילדינו" אלא מעודדים אותם לקיים את המצווה הגדולה ביותר שיש היום. דווקא השנה האחרונה חידדה – למי שעדיין היה צריך חידוד – שהתקווה היחידה לעם היהודי היא מדינה חזקה מחוברת למסורת ולשורשים; ומי יעשה את זה אם לא אנחנו?
אנחנו נאבק בכל כוחותינו מול הגורמים המזיקים, וכוחנו גובר מיום ליום. לגבי השאלה "כמה רוע אפשר לבלוע?" התשובה היא – כמה שצריך! זו בדיוק ההבנה של המושג "גאולה" – לקדם עולם לא מושלם ומדינה לא מושלמת למציאות יותר שלמה. נקודת המסה קריטית של הציבור הלאומי, המסורתי והדתי הולכת ומתקדמת בקצב מהיר.
זכותו של אדם להחליט שהוא לא רוצה להיות חלק מהתהליך זה אבל הוא ונכדיו עוד יצטערו על כך ברבות הימים. לעומת זאת, "עתידה בת קול ולפוצץ בראשי הרים: כל מי שפעל עם א-ל יבוא וייטול שכרו".
הרע יעבור, הטוב יתגבר. בעזרת ה'.