כולנו רוצים לאחד את העולם סביבנו; רוצים שיעריכו ויאהבו אותנו. גם יוסף חולם חלומות לחבר את כל השבטים סביב החזון שלו; לכן יעקב מעניק לו "כותנת פסים" – בגד שמכיל גוונים שונים.
האחים מפחדים, ובצדק, מהחזון של יוסף. מי שרוצה לחבר את כולם יכול גם לעשות קיצורי דרך ולטשטש גבולות; להיות נחמד לכולם בכל מחיר, לוותר על האמת ולקרוא לזה "אחדות"; הוא מסוגל לקחת את כותנת הפסים ולהפוך אותה לדגל שמתגאה בטשטוש הזהויות בעולם.
בהמשך הפרשה מתברר שיוסף הצדיק איננו כזה. הוא נמצא בלב התרבות המצרית ויש חשש שיתפתה לרצות את אשת פוטיפר – אבל הוא עומד זקוף ואומר "איך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלוהים?" – אני מאחד את הכוחות בעולם בלי לוותר על העקרונות שלי; אני אצליח להגשים את החלומות שלי מתוך טהרה. זה ייקח יותר זמן, ואולי גם אצטרך לשלם מחיר בבית האסורים או שיעצרו לי את הקידום בצבא, אבל בסוף החלומות שלי יתגשמו. בדיוק כמו המכבים אלף וחמש מאות שנה לאחר מכן שלא כרעו ברך ולא השתחוו, לא לפני היוונים ולא לפני המתיוונים.
בימים הללו מתגלים מכבים חדשים: דמויות כמו צביקה מור, עופר וינטר או נתניהו שעומדים איתן מול כל הפיתויים וכל האיומים. אנשים שמניפים את דגל הגאווה היהודי והישראלי מול כל העולם מבחוץ ומול כל המתיוונים מבפנים - והם מנצחים.
הגל השמרני ששוטף כעת את ארה"ב ואירופה הוא תוצאה ישירה ועקיפה של הגאווה היהודית; ורק התחלנו.