מטביעה חותם

"בעולם מתרחש תהליך פרוגרסיבי דינמי של חילון ושבירת ערכי המשפחה המסורתיים. התהליך הזה מגיע גם לישראל, ואסור לנו לקבל אותו כגזירת גורל", אומרת אפרת לופו, "יש גורמים שחותרים לטשטוש הזהות היהודית של המדינה. הם פועלים ללא לאות לכרסם בערכים שעליהם מושתת המדינה היהודית, ואנחנו צריכים לשמור ולהגן עליה. יש לנו אחריות לדורות הבאים".

אפרת לופו בת ה־31 שמה לה למטרה להגן על צביונה היהודי של המדינה ועל ערכיה. במסגרת תפקידיה הנוכחיים היא דואגת לקידום ערכי המשפחה, לחיזוק מעמדן של משפחות אברכים מהציבור הדתי־לאומי ולשמירה על זכויותיהם של מילואימניקים דתיים.

לופו היא אחראית קשרי ממשל וכנסת בארגון 'חותם', חברה בפורום נשות האברכים 'תורתם אומנותן' ומלווה סטודנטיות בתוכנית 'קדמא' של מוסדות 'בני דוד' בעלי, תוכנית המיועדת לסטודנטים המתכוונים להשתלב בעשייה במגזר הציבורי.

תפקידיה מחייבים אותה להביע ברבים קול נגד תהליכי חילון ופרוגרס במדינה ולפעול לביסוס הזהות היהודית בציבוריות הישראלית. עם הזמן נעשתה לופו דמות מוכרת במסדרונות הכנסת, בצבא ובארגוני הפרוגרס והלהט"ב השונים, וגם כתובת למתקפות והסתות, אבל הדבר אינו מרתיע אותה והיא נחושה להתמיד במאבקה.

האוניברסיטה נגד תא הסטודנטים

אפרת לופו נולדה וגדלה בבית שמש, השלישית מ־12 ילדים. "ההורים שלי, ציפי ונחמיה מרגלית, הם צדיקים ממש. תמיד מתנדבים וחושבים איך אפשר לעזור ולהשפיע. תמיד בעשייה ערכית יהודית. כל הזמן אנשים אומרים לי שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ", היא מחייכת. "גדלתי בבית דתי לאומי. שישה משבעת האחים שלי התגייסו למלחמה. אחי הקטן, השביעי, מתגייס בקרוב".

שישה לובשי מדים במלחמה זה לא פשוט בכלל.

"לגמרי, אבל ההורים שלי תמיד שידרו הרבה אמונה. הם התנהלו בקור רוח ובלי לחץ. יש הורים שאמרו: אני לא ישן בלילה מרוב דאגה. ההורים שלי התנהלו בהמון ביטחון בה', וזה הקרין גם עלינו".

בתיכון למדה באולפנת גילה בבית שמש, וכבר בגיל הנעורים התבלטה ברצון לתרום ולהשפיע. "התנדבתי בהרבה מקומות, למשל בגמ"חים של אמא שלי. בכיתה י' רציתי להתנדב בתחום הרפואה הדחופה, אז הקמתי קבוצה של בנות שעברה ביחד קורס עזרה ראשונה והתנדבה במוקד של סניף הצלה בית שמש".

בתום שנתיים של שירות לאומי החלה ללמוד לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת אריאל. "הבנתי את ההשפעה העצומה שיש לתקשורת, כלי שאפשר להשפיע דרכו. מבחינת הציונים שלי הייתי יכולה ללמוד דברים שהם יותר ריאליים, אבל הבנתי שברמה האישית מה שיעניין אותי זה להתעסק בתחום עם משמעות וערכים". בשנה האחרונה לתואר החלה בלימודי תואר שני במינהל עסקים במסלול הצטיינות. "סיימתי את התואר השני במינהל עסקים והתחלתי תואר שני נוסף בבן גוריון. עשיתי תזה כי ראיתי את עצמי ממשיכה לדוקטורט".

לופו היא בוגרת תואר שני מחקרי במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. בשנת הלימודים הרביעית הקימה באוניברסיטה את תא הסטודנטים של 'בוחרים במשפחה', ששם לו למטרה להעלות למודעות את המאבק על ערכי המשפחה באוניברסיטה. "שמעתי על תא כזה בטכניון ופתחתי גם אצלנו. הייתי לקראת סיום התזה והיה לי פחד שאיכשהו זה יפגע בי. התלבטתי, אבל בסוף החלטתי שאני לא מוכנה לשתוק ולא לבטא את הערכים שלי. אז פתחנו דף פייסבוק ותכננו להתחיל לפעול בקמפוס".

ימים בודדים לאחר הקמת התא הוגשה נגדו תביעה על ידי הנהלת האוניברסיטה בטענה שמפעילי דף הפייסבוק עשו שימוש באלמנטים מתוך סמל האוניברסיטה בעיצוב סמל התא. "זו הייתה תביעת השתקה, כי זה משהו שגם תאים אחרים עושים וזה עובר. זה חשף בפניי את הפנים האמיתיות של האקדמיה". כיום, לאחר שלופו סיימה את לימודיה, התא חדל מלפעול והתביעה על סך מאה אלף שקלים נמשכה בהסכמה.

בזמן לימודי התואר השני נישאה לינון לופו, שקבע את מושבו בבית המדרש. הם הקימו את ביתם בקריית גת, וינון הוא אברך שלומד בישיבה בעיר.

בסוף בחרתם לגור ולגדל את הבנות שלכם בפריפריה.

"אנחנו מאוד אוהבים את קריית גת. יש בעיר הזאת משהו מיוחד, ובסוף שנינו מגיעים מהפריפריה. גם בית שמש הייתה עיר פיתוח, וינון גדל ברמלה. כסטודנטית יצא לי להתנדב בקריית גת, ואמרתי שזה ממש פריפריה לפי ההגדרה הקלאסית, אבל היום כשאני גרה כאן אני ממש שמחה על כך. היא גם מאוד התפתחה. אנחנו ספציפית גרים במרכז העיר באזור ישן יותר, אבל יש פה אנשים טובים עם הרבה אמונה שורשית. אנחנו שמחים בשכנים שלנו", היא מציינת בהערכה.

אחת משכנותיה בבניין היא לא אחרת מהתצפיתנית אורי מגידיש, ששירתה במוצב נחל עוז ונחטפה לעזה. מגידיש שוחררה במבצע הרואי בידי כוחות צה"ל. "השכנים שלנו בקומה הראשונה היו משפחת מגידיש. אנשים יקרים. ינון גויס בבוקר של שמחת תורה. הוא הבין שקורה משהו חריג, והמפקד שלו לא חיכה לצו 8 וקרא לכולם דרומה. היו אצלנו המון אזעקות. הייתי אחרי לידה, עם תינוקת קטנטנה בת 11 ימים. למחרת ארזתי כמה דברים והחלטתי לנסוע עם הבנות להורים שלי. הדלת של משפחת מגידיש הייתה פתוחה וראיתי אנשים יוצאים ונכנסים. שתי נשים עמדו בחוץ והתלחשו. הבנתי שקורה משהו", היא משחזרת את הימים הראשונים של החרדה לגורלה של אורי.

"בהתחלה לא ידעתי מה קרה, אבל כמה ימים אחר כך השכנות התקשרו אליי ובישרו לי את הבשורה הקשה שהבת של מגי חטופה בעזה. זה היה קשה מאוד. השכנות נתנו לי את השם שלה לתפילות. אחרי שבועיים בערך באתי אליהם הביתה וישבתי עם ההורים. הטלוויזיה הייתה פתוחה בקול והם היו דרוכים מכל ידיעה בחדשות. האמא סיפרה לי על אורי ומה היא עשתה בצבא. למרות החרדה לבת שלהם הם היו מלאי אמונה. אחר כך היא עשתה הפרשת חלה גדולה והכניסו גם ספר תורה לחדר שלה", היא מספרת.

"בינתיים ינון נסע שוב לצבא ואני חזרתי להורים שלי, מתפללת לשלומה של אורי בת מרגלית. בתחילת המלחמה ינון נלחם בכפר עזה, שהיה אחד המוקדים המורכבים והקשים של המלחמה. הוא ראה זוועות וביקש ממני לא לשמוע ולראות חדשות. הוא גם אמר לי: אל תקשיבי לתקשורת, כי אנחנו מנצחים והם מורידים את הרוח. השכנות מהבניין ידעו שאני לא מחוברת לחדשות, ויום אחד הן שלחו לי הודעה מרוגשת: אפרת, הבת של מגי חזרה. הן שלחו לי סרטונים של אורי חוזרת הביתה. הייתה התרגשות עצומה בבניין. הראיתי לבנות שלי וממש שמחנו. גם דוד שלי היה שבוי במלחמת יום כיפור, וזה הזכיר לי את כל הסיפורים שאבא שלי היה מספר לנו על החזרה שלו".

לנסוע ב"רכב אברכים"

בעלה ינון, כאמור, קבע את מושבו בבית המדרש. בעקבות זאת היא חברה בפורום נשות האברכים 'תורתם אומנותן', שהוקם כדי לייצג את קבוצת האוכלוסייה הייחודית הזאת.

תמיד היה לך ברור שאת רוצה שבעלך ישב וילמד תורה?

"היה לי ברור שאני רוצה שבעלי יעשה משהו משמעותי בחיים. לא יודעת אם הייתי אומרת דווקא לימוד תורה, אלא שיעשה משהו בעל משמעות".

משהו משמעותי זה גם להיות רופא.

"אם זה מגיע מתוך תחושת שליחות, אז בהחלט כן. אבל בסוף לימוד תורה הוא אחד הדברים הכי חשובים שלנו בתור יהודים. זה הבסיס להכול. אין לערך הזה מתחרים", היא אומרת בהדגשה. "מבחינתי אנחנו חיים באידיאל הכי גדול. אני מרגישה בת מזל שאלה החיים שלנו. אני אומרת שבעלי אברך מתוך שמחה והערכה ללומדי התורה".

ואיך הסביבה מגיבה?

"יש כאלה שמרימים גבה. כשהייתי מתרגלת באוניברסיטה, הסטודנטיות התעניינו ושאלו אותי מה בעלי עושה. עניתי להן 'הוא אברך', וזה ממש הפתיע אותן. יש כאלה שלא מבינים למה בחרנו בזה במודע".

בטח בעולם שמקדש את החומר ורודף אחרי הכסף.

"נכון. יש אנשים שקשה להם להכיל את זה. יש חלקים מהציונות הדתית שלא מבינים מה הערך בלשבת וללמוד, ושואלים: ומה עם לפרנס את המשפחה? אז כן, שמענו גם ביקורות כאלה וזה בסדר. גם המשפחה של ינון, שהיא ברובה לא דתית, לא מבינה מה יש לו כל כך הרבה ללמוד. 'תלמד ותעשה תואר'. יש כאלה ששואלים: נו, אז הוא לומד כמה שנים ואז מה? למי שהערך של לימוד תורה לא ברור לו - קשה לתפוס שאדם בוחר רק לשבת וללמוד בלי תואר. אני מסבירה לאנשים שהתורה היא הבסיס להכול".

מניסיונך, מה מעמדו של אברך בציונות הדתית?

"בחברה החרדית להיות אברך זה שכיח, וגם כאלה שפחות מתאימים לכך יכולים למצוא את עצמם בכולל. אני חושבת שאצלנו להיות אברך זה משהו שהוא יותר מיוחד. אצלנו מי שבוחר בדרך החיים הזאת, שהיא מחייבת ודורשת, הוא לגמרי בתוך זה וחדור תחושת שליחות. הוא חלק מיחידת עילית, ובחוויה האישית שלי אנחנו מקבלים הערכה מהסביבה. אנשים מבינים שזה חשוב לנו כעם", היא משתפת. "התעסקתי בזה הרבה במסגרת הפורום של נשות האברכים 'תורתם אומנותן' שהקמנו, כי זה צורך ממש חשוב כחברה שיהיו בינינו אנשים שיהוו את עמוד השדרה התורני שלנו וייהפכו לגדולי הדור ולרבנים של הדור הבא", היא מדגישה את הצורך המגזרי בלומדי תורה. "בסוף התורה היא הלב והנשמה שלנו כעם. בשבילי זו זכות להיות אשת אברך".

אבל יש לכך גם מחירים אישיים וכלכליים.

"אנחנו מנהלים חיים פשוטים וצנועים מבחירה, כי הדגש שלנו בחיים הוא על דברים מהותיים יותר, השליחות שלנו בחיים ממלאת את הנפש. אבל אחרי הכול, אנחנו ברמת חיים שאנחנו שמחים בה. ברוך ה' אנחנו במצב כלכלי טוב, מעולם לא היינו בחובות. לפני כמה שנים רציתי לכתוב דוקטורט על הנושא הזה, לחקור את ההתנהלות הכלכלית של משפחות האברכים, כי הייתה לי השערה שיש אצלן איזו ברכה כלכלית שאין לה הסבר רציונלי. באמת אין לי הסבר לזה. נתקלתי פעם בנתון מרתק, שבקרן הצדקה בבני ברק רק חמישה אחוזים מהמשפחות שנעזרות הן משפחות אברכים. אז כן, אני חושבת שלעובדה שהבעל יושב בכולל ולומד יש השפעה על הבית מבחינה כלכלית, וזה אולי מחייב להיות יותר צנועים, אבל באמת שיש לנו ברכה", היא מתעקשת. "יש לנו פשטות, ואני חושבת שיש לנו גם לגיטימציה חברתית לחיות חיי פשטות".

מה זאת אומרת?

"למשל, יש מושג של 'רכב אברכים' – העובדה שאנחנו נוסעים ברכב פשוט יותר מתקבלת בהבנה כשזה אצל משפחות אברכים. וגם בסוף, בציונות הדתית האברכים כן משלבים לפעמים עבודה מחוץ לשעות הלימוד".

פורום 'תורתם אומנותן' הוביל את מאבק נשות האברכים נגד ביטול הסבסוד למעונות לילדים שאבותיהם לומדים בכולל. "הפורום הוקם כששר האוצר דאז אביגדור ליברמן קרא לבטל את סבסוד מעונות היום לגיל הרך למשפחות שבהן אחד ההורים לא עובד. הסבסוד אומנם התאפשר למשפחות שבהן אחד ההורים לומד במוסדות להשכלה גבוהה, אבל לא לאברכים שלומדים תורה. למה סטודנט שלומד מדעי הרוח יקבל סבסוד ואברך לא? מבחינתנו זו הייתה אמירה ערכית שהמדינה לא תפגע במכוון בלומדי התורה. ככה הקמנו את הפורום של נשות האברכים מהציונות הדתית ונאבקנו על הזכויות שלנו כמשפחות אברכים. הבנו שזה מאבק עקרוני על המעמד של לומדי תורה במדינת היהודים", היא מצביעה על לב העניין.

"פרט לכך, בפורום יש הרבה יוזמות, שיעורים לנשים, שיחות באולפנות. אני כבר עזבתי את ההנהלה של הפורום, אבל יש בו הרבה עשייה. אחת העשיות החשובות בפורום הייתה הקמת מועדון ההטבות למשפחות האברכים. בנוסף לכך, הפורום מנגיש באתר שלו רשימה של עסקים ששייכים לאברכים או לנשותיהם, וקורא לציבור להיות שותף ולחזק לומדי תורה באמצעות צריכת שירות מבעלי העסקים הללו דווקא".

בציבור החרדי יש הירתמות גדולה למען משפחות אברכים ויש מערכות משומנות שדואגות להן להנחות והטבות. בציבור שלנו זה פחות מקובל.

"אני חושבת שזה נכון ויש מה לשפר", היא מודה. "אבל היה חשוב קודם כול לתת חיזוק רוחני־ערכי ללומדי התורה בציונות הדתית. בתור נשים לאברכים, מה שחשוב זה המבט הרחב ולאו דווקא התמיכה הכלכלית הספציפית. אני לא אתעלם מהעובדות, באמת אם נסתכל על הנתונים משפחת אברכים מכניסה פחות, אבל תמיד צריך לשאול כמה נשאר בסוף חודש. זה לא רק כמה מכניסים, אלא הברכה שיש להן בכסף. אפשר להגיד אותו הדבר גם על משפחות ברוכות ילדים", היא מוסיפה. "בחישוב כלכלי קר זה לא הגיוני להצליח לגדל ככה משפחה ברוכת ילדים, אבל יש ברכת שמיים. אנחנו מצפים שהמדינה תראה הערכה ללומדי תורה ולמשפחות ברוכות ילדים וזה גם דורש התייחסות כלכלית".

לופו רואה צורך בחיזוק מעמד האברכים גם בקרב הציבור הדתי־לאומי. "יש במגזר הדתי־לאומי קבוצה של כ־4,500 אברכים, שהם בבחינת הסיירת. אבל אצלנו הדמויות היותר נערצות הן אלה שבצבא. כמה ילדים אצלנו חולמים להיות גדול הדור? כמה ילדים דתיים שואפים לשם? כמה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לשאוף להיות גדולים בתורה? ההערכה הציבורית שאנחנו רואים היא לאלה שעושים שירות משמעותי בצבא, ומה עם אלה שבוחרים ללמוד בבית מדרש?" היא תוהה. "אחד מהמיזמים של הפורום הוא שיחות באולפנות, שבהן אנחנו מדברות על הרצון להתחתן עם לומדי תורה ולהקים בית שהתורה היא המרכז שלו, וגם לכוון את הבנות לגדל ילדים עם החלום להיות גדולים בתורה. שיבינו את המקום הזה, כי באמת הרבה אנשים לא מכירים או לא באמת נחשפו לזה. אגב, זה לא חייב להיות רק אנשים שהתורה היא כל עיסוקם. יש גם אנשים עובדים שמקפידים על שיעורי תורה קבועים, וזה לא פחות חשוב שיהיה את הרצון להיות מחוברים לתורה ולהמשיך ללמוד גם אחרי הישיבה".

"ואם ילד יחליט שהוא חתול?!"

בכובעה הנוסף והעיקרי, לופו היא אחראית קשרי ממשל וכנסת בארגון 'חותם' ומשתתפת פעילה בוועדות השונות בכנסת. "אנחנו ב'חותם' מקדמים מדינה יהודית בסדר היום הציבורי. אנחנו מקדמים ערכים יהודיים כמו כשרות, שבת, גיור וצביון יהודי במרחב הציבורי. אנחנו לא מתעסקים במרחב הפרטי", היא מחדדת. "אנחנו עושים זאת דרך הסברה, עבודת שטח ופעילות בכנסת. המטרה שלי היא לייצג את העמדה שלנו בדיונים בכנסת, לקדם חוקים רלוונטיים, להיות בקשר עם חברי הכנסת ולשלוח להם חומרים מתאימים".

לא כדאי לתת לדברים להתרחש מעצמם במקום לכפות תהליכים?

"אנחנו רוצים לקדם את המציאות לטוב, אז אין ברירה אלא לפעול ולקדם תהליכים", היא משיבה בנחרצות. "אי אפשר לשבת ולחכות שזה יקרה מעצמו, כי אין ואקום. שמעתי אתמול שיעור של הרב יגאל לוינשטיין, שקבע שבעם ישראל אין הפרדה בין דת ומדינה ואי אפשר ליצור הפרדה כזאת. אצל אומות העולם אפשר לעשות את ההפרדה, אבל עם ישראל הוא העם היחיד שבו הלאומי והיהודי־דתי הולכים יחד", היא מסבירה. "בנוסף לכך, יש נושאים שכבר כתובים בחוק ויש הסכמה לגביהם אבל הם לא נאכפים בפועל, ואנחנו עומדים על המשמר שהם ייושמו".

לופו מסבירה את המצב הבעייתי בתחום החקיקה. לאחרונה ביצע 'חותם' מחקר עומק ביחד עם נעמי דיסקין על קידום חוקים לחיזוק הצביון היהודי במדינה מול מצב החקיקה בפועל. "התמונה שעולה מהמחקר עגומה למדי", לופו נאנחת. "מהמחקר עולה שהחקיקה בפועל בתחום הצביון היהודי מעטה, וגם ניכרת הזנחה של חוק הכשרות והגיור. הבנו שמדובר בצו השעה, ושאם לא נקדם את הנושא של מדינה יהודית, במיוחד כשאנחנו רואים שהצד השני לא רואה בעיניים ומציע הצעות חוק נגדיות ומנסה לקדם את האינטרסים שלו בחקיקה אנטי־דתית, נאבד חלילה את הצביון היהודי במדינה".

מה אפשר לעשות?

"אני מגיעה לוועדות בכנסת שדנות בנושאים רלוונטיים ומשמיעה קול שלא נשמע. אנחנו פועלים גם לקדם הצעות חוק רלוונטיות. למשל, יחד עם ארגון 'בוחרים במשפחה' יש הצעת חוק שמגדירה מהי נקבה ומהו זכר. נפגשנו עם חברי כנסת בניסיון לקדם את החוק הזה".

למה נחוץ החוק? זה לא ברור מאליו?

"זה נועד בעיקר להגן על קטינים שהיום מוסללים לפגיעה בעצמם, ולהגן עלינו כחברה מפני הכפייה של תרבות השקר. אדם יכול לחשוב על עצמו מה שהוא רוצה, הוא לא יכול לכפות את הרגשות שלו על אחרים".

זו לא זכות של האדם להגדיר את עצמו?

"יש מציאות", היא מתעקשת. "אנחנו מעוניינים להגדיר בחוק מין על בסיס ביולוגי בלבד. מי שנולד עם כרומוזומים XY ואיברי רבייה של גבר - הוא גבר, ומי שנולדה עם כרומוזומים XX ואיברי רבייה נשיים - היא אישה. ככה זה, נקודה", היא אומרת בהחלטיות. "אצל הפרוגרס אין אמת ואין זהות. כל אחד יכול לבחור מה הוא. אין להם סולם ערכים מייצג ואין להם אחריות כללית. כל אחד יכול בעצם לעשות מה שהוא רוצה. לעומת היהדות, שיש לנו תורת אמת. יש לנו ערכים שמחייבים אותנו. יש לנו זהות אישית, לאומית ומשפחתית. יש לנו אחריות לאומית".

את מדברת במבט לאומי. ומה בנוגע לאדם פרטי שטוען: אני לא זכר, אני נקבה.

"הוא יכול להרגיש כך כל עוד זה עניין פרטי שלו, אבל אם הוא רוצה בגלל זה למשל להיכנס למלתחות נשים - בשום פנים ואופן לא. במדינת ישראל כיום אנשים יכולים לשלוח מייל ולהודיע לרשויות שהם שינו את המין שלהם. זה מצב לא הגיוני", היא מדגישה. "הבעיה המטרידה היא שאין לנו בשלב הזה חבר כנסת שמוכן לקחת את החוק ולקדם אותו. יש הרבה שתומכים בהצעת החוק אבל לא כאלה שמוכנים להוביל את החוק".

למה?

"יש כאלה שחושבים שכדאי שחבר כנסת לא דתי יוביל את זה, כדי לקבל פחות התנגדויות. יש כאלה שעסוקים בדברים אחרים. יש כאלה שמביעים חשש שיהיו כתובת למתקפות. חברי הכנסת חוששים להתעמת עם ארגוני הלהט"ב. כמי שכן מגיעה לדיונים ומשמיעה עמדות שהם לא בהכרח אוהבים לשמוע - זה באמת לא נעים להיות מותקפים. חשוב להבין שהפרוגרס מגדירים את עצמם חלשים ומופלים לרעה, כשבעצם הם מנהלים מסע רדיפה ושיימינג למי שלא מסכים איתם. אנשים שותקים וחוששים להביע את דעתם".

כמי שלא מהססת להשמיע את דעתה ברבים, לופו מתארת חוויות לא נעימות בוועדות הכנסת ובכלל. "דיברתי בדיון בוועדה לזכויות הילד. הנושא היה ילדים שמגדירים את עצמם כבן המין השני ולא מקבלים בטיולים שירותים מותאמים. אני חושבת שהם לא קולטים לאיזה כיוון מסוכן הם הולכים", היא מתריעה. "כל מה שהילד יגיד זה לגיטימי? הורה צריך לחנך, להעניק מסגרת וגבולות. לא ייתכן שבן ייכנס לשירותי בנות רק כי הוא מרגיש שהוא בת. מי מגן על הבנות מהטירוף הזה? בחוזר שהוציא משרד החינוך כתוב שאם הורים מתנגדים לתהליך שהילד מגדיר את המין שלו מחדש - הצוות החינוכי רשאי להעלים מהם את תהליך המעבר. האם הכוח של המחנך גדול משל ההורים? באיזו זכות לוקחים את הסמכות ההורית מההורים?" היא קובלת.

"אמרתי לנוכחים בוועדה שאני לא מבינה איך מאפשרים לבתי הספר לקחת את הסמכות מההורים ולהחליט על דברים כל כך דרמטיים בחיי הילדים שלהם ללא ידיעתם. חטפתי צעקות. לא ברור האם יש להם איזשהו קו אדום. אם הילד יבחר בזהות של חתול, נצטרך לתת לו פינת האכלה לחתולים? עד איפה אתם הולכים עם הרצון של הילד? מאז הם תוקפים אותי שאמרתי שלהט"ב הם חתולים", היא מספרת.

ב'חותם' מטפלים גם בפניות של מי שמתחרטים על התהליך שעשו, בהם גבר שעבר הליך סירוס פיזי ועכשיו אינו מסוגל לחזור לעצמו. הארגון הפיק חוברת בשם 'טרנסקונספציה' שבה פורסמו נתונים חמורים על חוסר הטיפול והמעקב של משרד הבריאות בקטינים שעוברים סירוס כימי.

"לצערי, אנחנו לא מדברים על התופעה הזאת מספיק. כאשר ילד חווה דיספוריה מגדרית, מצוקה נפשית הנובעת מקונפליקט בנוגע למין שאיתו הוא מזדהה, מבחינת ארגוני הלהט"ב יש רק דבר אחד והוא אישוש – חיזוק הבחירה בשינוי, אין אפשרות אחרת. וזאת למרות שאצל רוב הילדים עד גיל ההתבגרות הבלבול הזה ייעלם, אלא אם יסלילו אותם לשם, ואז הדרך חזרה קשה. ככל שהילד יקבל יותר טיפולים הורמונליים כך הסיכוי שלו לצאת מזה בשלום קטן".

לופו חושפת כי בקרב אנשים שעברו סירוס כימי ופיזי באמצעות ניתוחים, שיעור האובדנות עולה בעשרות אחוזים. "אלה נתונים שארגוני הלהט"ב לא מוכנים לשמוע", היא מאשימה. "הם מתייחסים לאופוריה שיש לאנשים בסמוך לביצוע הניתוחים ומתעלמים מהאחוז הגבוה של נטייה לאובדנות כמה שנים אחר כך. ויש גם הרבה סיבוכים רפואיים. בישראל יש בשנים האחרונות עלייה גדולה במספר הפניות של ילדים למרפאות המגדר, ואסור לדבר על זה. יש השתקה לכל דעה שהיא לא הדעה הנכונה".

לופו הייתה רוצה שנבחרי ציבור ישמיעו קול ברור ויפעלו נגד התופעות הללו, במיוחד בנושא הניתוחים לשינוי מין לילדים, שהוא הליך אל־חזור. "לא מזמן אחת השכנות אמרה לי: ראיתי אותך בטלוויזיה. היה סרט שארגון להט"בי עשה על ילד טראנס שרוצה להיות ילדה, ובתחילת הסרט הציגו את אלה שפועלים נגד הלהט"ב. הראו קטע שלי מדברת בוועדה בכנסת. ואז הבנתי שאנשים לא מדברים כי הם מפחדים מהדמון שיעשו מהם, כמו שעשו לי בסרט. השיח הציבורי הפך מאוד כוחני", היא מלינה. "הרבה פעמים אנשים אומרים לי: כל הכבוד, אנחנו חושבים כמוך. טוב שאת מבטאת את הקול הזה. אבל להם אין את האומץ לומר את הדברים. אני חושבת שחשוב לדבר על זה יותר, ושוב - אני לא מתעלמת ממצוקות אישיות שיש, אבל למען הילדים הללו אסור לעשות פעולות שיסלילו אותם ויכניסו אותם לסיטואציה בלתי אפשרית שאין ממנה דרך חזרה".

ירידה של 70 אחוזים בלימודי התנ"ך

טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל העצימו את הרוח היהודית בעם, מנתחת לופו, והיא רואה בכך הזדמנות. "יש פה רוח שכמה שינסו לטשטש אותה היא פורצת החוצה. דווקא המלחמה הזאת העצימה את הזהות היהודית, שהורגשה בעיקר בתחילת המלחמה. הבנו שהאויב רואה בכולנו יהודים, וצריך לדאוג שכל ילד יהודי במדינת ישראל ילמד ויכיר את השורשים שלנו".

למה לי כהורה חילוני שיכניסו לי יהדות לבית הספר? הורה שרוצה יחנך ליהדות בבית.

"יש גם ארגונים חילוניים, כמו ארגון 'מאירים', שאומרים שאנחנו העם היהודי ולילדים שלנו מגיע להכיר את התנ"ך ואת המורשת. יש הורים לא דתיים שרוצים שהילדים שלהם ייחשפו ולא ימנעו מהם את הידע הזה. שהם לא יהיו בורים. מגיע לכל ילד יהודי להיחשף לאוצרות התרבותיים וההיסטוריים שלו".

כדי לקדם את הנושא נטלה לופו חלק בוועדת משנה להגות יהודית במערכת החינוך בראשות חברת הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן. אחד הדיונים עסק בחוסר בתכנים של זהות יהודית בתוכניות הגפ"ן במערכת החינוך. מדובר בתוכניות שניתנות לבחירת מנהל מוסד חינוכי בשביל תלמידיו. בדיון נחשף שיש אחוז נמוך של תוכניות מורשת יהודית במסגרת סל הגפ"ן.

"יושבת ראש הוועדה, חברת הכנסת דיסטל־אטבריאן, שאלה איך זה שתוכנית של איגי, ארגון נוער גאה, עוברת בגפ"ן, אבל התנ"ך לא? יותר מזה, מחקר של מכון יכין מצא כי בשנים 2018-1973 חלה ירידה של 70 אחוזים בלימודי תנ"ך. זה נתון מדאיג ביותר", היא אומרת. "המלחמה לימדה אותנו שהאויבים פועלים נגדנו בגלל שאנחנו יהודים, ודווקא בגלל זה צריך לחבר את הילדים שלנו לערכים ולמסורת".

נושא נוסף שלופו מעלה לסדר היום בהקשר לצביון היהודי הוא קדושת המחנה בצבא, גם בעת מלחמה. בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת לחיזוק משפחות משרתי המילואים, שיתפה לופו בעובדה שבעלה משרת בצנחנים והוא וחבריו נאלצו לישון יחד עם לוחמות באותו השטח ללא הפרדה. ולא מדובר במקרה בודד. לופו סיפרה כי בשיחות שקיימה עם נשים נוספות ללוחמים בחטיבה הן תיארו סיטואציות דומות ומחו על המצב.

"כדי לשמור על הרוח והחוסן של עם ישראל צריך לשמור על קדושת המחנה", אמרה. "הגיע הזמן להתאים את צה"ל לשומרי מצוות, לא בגלל הדם הרב שהקיזו במלחמה, אלא כי זה מה שנכון לצבא יהודי במדינה יהודית". לופו לא הסתפקה רק בדיבורים ופרסמה עצומה שקראה לרמטכ"ל למנוע עירוב של לוחמים ולוחמות בשדה הקרב. על העצומה חתמו עשרות נשים שבעליהן לוחמים בגזרות השונות. "אני שמחה שהקול הזה נשמע יותר ויש יותר מודעות".

למרות ימי המילואים הרבים של בעלה שנלחם בעזה ובלבנון, היא קוראת לראשי הצבא והמדינה להמשיך להילחם עד הניצחון. "אנחנו עורף חזק. מבחינתנו שימשיכו כמה שצריך עד לניצחון של עם ישראל. יש היום כל מיני דיבורים של חולשה, ואני רואה דיונים בכנסת שבהם האופוזיציה קוראת להפסקת המלחמה. אני רוצה לחזק את הרוח. במיוחד בתור מי שגרה בדרום, אני יודעת שאי אפשר לקבל עוד סבב. יש כאן הזדמנות היסטורית להביא הישג צבאי אמיתי, ואם כדי להגיע לניצחון צריך עוד חיילים אז אנחנו מספיק חזקים כדי לנשום עמוק ולתת עוד ימי מילואים", היא מבהירה. "אני לא מתעלמת מכך שזה מאתגר ושיש קשיים, אבל יש לנו את הכוח".

את לא חשה לפעמים שהקול שלך, ביחס לארגונים האחרים עתירי הממון והקשרים, חלש?

"הוא יחסית חלש, אבל יש מאחוריו הרבה מאוד אנשים שמאמינים באמירות האלה. אני מקבלת המון תגובות בנוסח 'כל הכבוד שאת אומרת את מה שאנחנו חושבים'. אני מרגישה הרבה סייעתא דשמיא בפעילות שלנו. אני מזהה שיש צימאון בציבור לשמוע את הקול הזה, ושוב ושוב נוכחת לגלות כמה כל אחד מאיתנו יכול להשפיע ולחולל שינוי. הרבה אנשים חושבים על הצורך בחיזוק הזהות היהודית ומתחברים לרעיון, אבל לא משמיעים את קולם. לרוב מה ששומעים זה את הצד השני. דווקא בשל כך אנחנו צריכים לבטא את דעתנו, להתחיל אפילו במעגלים הקטנים של משפחה, חברים ועבודה, וביחד זה יחולל בעזרת ה' שינוי גדול".